מכון גל עיני
נכתב עלידי
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר.
(פסחים פרק י משנה ה)
ליל הסדר, כידוע, תפקידו להעביר מדור לדור את סיפור יציאת מצרים. זהו ערב עשיר בחוויות: כולנו מתכנסים עם בני משפחתנו, קוראים את ההגדה, אוכלים סעודה חגיגית ומחפשים את האפיקומן. אך למעשה, ה'שלד' של סדר הפסח בנוי משלוש מצוות מעשיות הכתובות התורה. לשלד זה הצטרפו לאורך הזמן גם מצוות 'דרבנן' (תקנות חכמים) – כדוגמת שתית ארבע כוסות – ושלל מנהגים, אך שלוש המצוות מהתורה מהוות עדיין את הבסיס של סדר הפסח. המצוות הן:
פסח – היום רגילים לקרוא לכל החג פסח, אבל במקור "פסח" הוא שם הקרבן אותו מקריבים בזמן בית המקדש בערב פסח, וממנו אוכלים "כזית" בשר בליל הסדר. את הפסח מקריבים ואוכלים ב"חבורה" אחת שנמנתה מראש על הקרבן. צולים אותו בשלמותו ואוכלים אותו "על מצוֹת ומרורים".
מצה – חוץ מהזהירות מאכילת חמץ בכל שבעת ימי החג, יש מצוה מיוחדת לאכול "מצה שמורה" בליל הסדר – אוכלים מצה בתחלת הסעודה, ב"כורך", וכ"אפיקומן" בסיום הסעודה.
מרור – מהתורה חייבים לאכול את קרבן הפסח עם מצה ומרור. גם כשלא אוכלים קרבן פסח ציוו חכמים לאכול מרור בפני עצמו (וגם ב"כורך", זכר לאכילת 'כריך' של פסח-מצה-מרור בזמן בית המקדש).
יציאת מצרים היא האירוע המכונן של עם ישראל, ומצוות רבות הן "זכר ליציאת מצרים". אם כן, ליל הסדר הוא הביטוי הראשוני והעמוק ליחוד עם ישראל ולקשר שלו עם אלוקיו, ומצוות הסדר בעצם באות להמחיש את מערכת היחסים שלנו עם ה'.
בדרך כלל יחסינו עם ה' מתקיימים על שלשה סולמות – ה' הוא מלכנו ואנו עבדיו, ה' הוא אבינו ואנו בניו, ה' הוא דודנו (כלומר, בעלנו) ואנו רעייתו. והנה, ניתן לראות כי שלוש המצוות העיקריות של ליל הסדר מבטאות, בו-זמנית, כל אחת משלוש מערכות היחסים הללו. נעבור על מערכות היחסים בזו אחר זו, ונראה כיצד כל מצווה 'מאירה' בחינה או שלב אחר בתוכה:
תלמיד אצל רבו
יציאת מצרים נועדה ליצור תודעה חדשה אצל עם ישראל. להוציא אותנו לחרות ממסגרות החשיבה הקודמות שלנו, ולהביא אותנו למתן תורה, בו נזכה בדפוסי מחשבה חדשים, אלוקיים. לכן אפשר לתאר את כל תהליך יציאת מצרים כתהליך של למידה, כזו המביאה את האדם לשינוי תודעה מהותי, להתחדשות גמורה. בתהליך הלמידה אפשר לזהות שלשה שלבים:
בשלב הראשון, על התלמיד לבטל את עצמו מכל וכל – לשכוח את כל מה שידע עד כה, להניח בצד את דעותיו הקדומות, ולהפתח לגמרי לקבל את המסר החדש. עליו לוותר אפילו על הנסיון להסביר לעצמו את החומר החדש, משום שהסבר כזה יהיה בהכרח נסיון להכניס את החידוש לדפוסיו הישנים והמוכרים. השלב הראשון מתבטא באכילת המצה, אותה מכינים מקמח ומים בלבד, ללא חומרי טעם, וללא שתתפח. זהו ביטוי לביטול המוחלט – הקשבה שקטה וצייתנית, בלי 'הטעמה' ובלי 'התנפחות' של התלמיד.
בשלב השני התלמיד מתחיל להבין את הדברים ולחוש בהם טעם ושמח בכך, אף שהוא יודע שעדיין אין הוא מסוגל 'לעמוד על דעת רבו' ותפיסתו היא רק הארה – השלכות ותוצאות – ממה שרבו מלמד אותו. הרגשת הטעם היא במרור, כאשר אל שמחת ההשגה מתלווה מרירות התלמיד על תחושת המוגבלות שלו. אבל, המרירות עצמה היא שמחה: התלמיד שמח ונהנה כשהוא מבין באמת את מקומו הנוכחי (כל גילוי עצמי, גם אם הוא קשה ומר, גורם לתענוג). בנוסף, דווקא על רקע חשכת ומרירות התודעה הקודמת נעשית ההבנה החדשה מאירה ומשמחת.
בסוף, לאחר התמסרות מוחלטת ללימוד, זוכה התלמיד לעמוד על דעת רבו – מתחולל בו שינוי שלם, והוא 'קופץ' מתודעתו הקודמת לתודעה חדשה ושלמה. שלב זה מתבטא בקרבן הפסח. פסיחה משמעותה דילוג וקפיצה – מעבר מוחלט למצב חדש. את קרבן הפסח צולים בשלמות – אין כאן מעבר מדורג, עוד הבנה ועוד השגה, אלא מעבר שלם לתודעה החדשה.
בלשון המשנה "רב" הוא כינוי גם למורה ביחס לתלמיד וגם לאדון-בעלים – ביחס לעבד. ביציאת מצרים יצאנו "מבית עבדים" על מנת להיות עבדי ה'. תיקון תודעת העבדים הוא במעבר מעבד לתלמיד – העבד מנוצל על ידי רבו, ואילו התלמיד מתמסר לרבו מתוך תקוה לקנות לעצמו תודעה חדשה. כשאנו מזהים את עצמנו כ"עבדי ה'" העבדות היא דרכנו לשינוי תודעה, עד להזדהות עם אדוננו-מלכנו.
בן אצל אביו
אבל, בני ישראל אינם רק עבדי ה', אלא גם ובעיקר בניו. ליל הסדר מדגיש את קשר הדורות בין אבות לבנים: "והגדת לבנך…". הקשר המשפחתי סובב סביב שולחן האוכל, בסעודה משותפת, וכשם שהבנים סמוכים על שולחן אביהם כל משתתפי הסדר סמוכים על "שולחנו של מקום". אז נתפסים פסח מצה ומרור כ'תפריט' מכובד – העיקר הוא בשר הפסח, הקרבן המוקרב על מזבחו-שולחנו של ה', אותו אוכלים עם הלחם המיוחד הנאכל במקדש, המצה, ומתבלים במרור החריף.
אכילת המשפחה-החבורה בבית אחד נותנת תחושה של קבלה מוחלטת. כמה שדורשים מכל ילד, ומחנכים אותו, ודואגים להתפתחותו, אין זה תנאי להיותו בן. הבית מקבל את כולם, כמות שהם, וסביב השולחן מסבים יחד החכם, הרשע, התם ושאינו-יודע-לשאול. המצה – תמצית הלחם – נותנת את תחושת הקביעות והיציבות הביתית, שאינה תלויה בדבר. טוב טעמו של בשר הפסח מדגיש את קרבת הבשר בין בני המשפחה ואת המעלות המשותפות שחשים בני הבית זה בזה. המרור מבטא את קבלת כל ילד על חולשותיו ומרירותו, כשהיחודיות שלו גם מוסיפה 'פלפל' ל"חבורה" ומדגישה את איתנותה.
אשה אצל בעלה
בנוסף ליציבות הביתית שמשרה ליל הסדר יש בו גם דריכות ואש של התלהבות פנימית ושל פתאומיות: הפסח נאכל בזריזות והמצה היא זכר לכך שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ. הזריזות מבטאת בריחה מהמצב הרע במצרים ותשוקה להתקרב אל ה' ולהכנס בבריתו. בכלל, קרבן פסח מבטא את הברית עם ה', וכמה פעמים בתנ"ך חידוש הברית עם ה' נעשה בפסח (ב"ברית דמים", בהזאת דם הקרבן על המשקוף והמזוזות במצרים ועל המזבח במקדש).
כאן מתבטאת התקשרות עם ישראל אל ה' כרעיה אל דודהּ. בן הוא ממשיך טבעי של אביו, בהתפתחות הדרגתית, ואילו חיי נישואין מבוססים על 'מהפכה' של השתייכות חדשה ועל מתח והתרגשות והתאמה בין שונים. הזריזות שבאפית המצה (וגם צלית הפסח באש – צורת הבישול המהירה ביותר) מבטאת דילוג לחיים חדשים, של ברית והתחייבות הדדית. דם הפסח, כמו גם צלית בשרו בשלמות והזהירות משבירת עצמותיו, מבטאות את המפגש עם "עצם מעצמי ובשר מבשרי" ואת הכמיהה להיות ל"בשר אחד" (ורמז: קרבן פסח שווה בגימטריא פרו ורבו, תכלית התאחדות בני הזוג, עד ליצירה משותפת, "בשר אחד" ממש). לבסוף, המרור מזכיר את המרירות בחיי הרווקות הקודמים, וכך עוזר להתגבר על קשיים ומשברים בנישואין ומרענן את שמחת ההתאמה בין השונים.
ואכן, פסח חל בחדש האביב, האהבה וההתחדשות, ויציאת מצרים נקראת "עת דודים" בנבואת יחזקאל; ארבע הכוסות של ליל הסדר הם בבחינת "לגימה מקרבת" בין החתן והכלה (כפי שהיין תופס מקום מרכזי בחופה וקידושין); ולכן גם יש הנוהגים לקרוא בתום ליל הסדר (או בהמשך חג הפסח) את מגילת שיר השירים, מגילת האהבה בין ה' וישראל.
שנזכה השנה לצאת ממצרים, לחגוג את הפסח בירושלים הבנויה ולהתחבר לה' בכל הרמות. פסח כשר ושמח!
