ארבע קושיות קיומיות

לקריאת כל המאמרים על פסח

בואו נבהיר דבר אחד: הסדר אינו לילדים בלבד. נכון שעיקר מצוות ההגדה היא “והגדת לבנך”, אך על כולנו, המבוגרים, לזכור שגם אנחנו עדיין – יחסית – ילדים, וצריכים לספר ביציאת מצרים גם לעצמנו. ההגדה אומרת זאת בעצמה: “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”.

עקרון זה תקף במיוחד לדבר שנדמה כ’ילדותי’ ביותר בליל הסדר, ומוענק בדרך כלל לילד הקטן ביותר: שאילת ארבע הקושיות.

החופש לשאול

עוד לפני שמתעמקים בתוכן הקושיות, עצם הרעיון של העלאת שאלות נושא קשר עמוק לחג הפסח. היות הפסח “זמן חרותנו” אינו נוגע רק לחופש משעבוד הגוף במצרים, אלא גם לחרות הנפש: כשם שהאדם זקוק לחופש כדי לבטא את הוודאויות שלו, להכריז על ה”אני מאמין” שלו, הוא זקוק גם לנפש משוחררת כדי לשאול את כל קושיותיו המודחקות – לחפור לעומק ולחלץ את ה”אני מסתפק” (מלשון ספק) שלו. האדם מגיע לחירות גמורה רק כשכל קושיותיו המודחקות יוצאות החוצה, כשהוא חופשי לפתוח לדיון – גם אם לא לפתור לגמרי – כל מיצר ומועקה שמטילה המציאות הסבוכה על נפשו.

החירות לשאול איננה רק ‘חירות אנושית’ כללית, אלא יש לה גוון יהודי יחודי אותו מבטאת יציאת עם ישראל ממצרים בפסח. אנחנו עם שכל תרבותו היא של שאילת שאלות, של קושיות ותירוצים וקושיות חדשות. כל התורה שבעל-פה שלנו בנויה על כך, ואף נפתחת בשאלה, “מאימתי”? יהודי ‘משתגע’ אם אינו יכול לשאול שאלות, וכידוע, אף משיב על כל שאלה בשאלה אחרת.

היציאה ממצרים היא ראשית לכל היציאות ממיצרי התרבויות הזרות המעיקות על הנפש היהודית ומצמצמות את המרחב הפנימי בתוכו היא יכולה, דרך קושיות, לברר ולגלות את אמונתה.

ארבע קושיות קיומיות

כיצד נוכל להבין את ארבע הקושיות של סדר פסח כנוגעות לנו בתור אנשים מבוגרים?

ביכולתנו לראות בכל אחת מהקושיות כצופנת בחובה שאלה קיומית אחרת הטורדת את נפש היהודי בעומקה, גם אם באופן לא מודע. שאילת הקושיה מתוך ההבנה שהיא מבטאת שאלה קיומית זו בכוחה לשחרר את השאלה האצורה בעומק לבנו, ואפשר לנו להפגש ולהתמודד עמה.

העובדה שיש דוקא ארבע שאלות קיומיות אינה סתמית, כמובן. הרי כל ההגדה כולה סובבת סביב מספר זה – פרט לארבע הקושיות יש ארבעה בנים, ארבע כוסות, ועוד. אכן, כל הרביעיות הללו מקבילות אלו לאלו: מי שמבקש לשאול את השאלות הם ארבעת הבנים שבנו, המיצגים פנים שונות בנפשנו, ושתיית ארבע הכוסות היא המעניקה לנו את החירות להוציא אותן לאור – “נכנס יין יצא סוד”. אכן, ראשי התבות של שמות הבנים – חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול – הם בדיוק חֵרות.

נעבור על ארבע הקושיות בסדר בו הן מופיעות ברוב ההגדות, ונתבונן בשאלה הקיומית המסתתרת בתוכה, ונציין איזהו הבן השואל אותה.

“הלילה הזה כולו מצה”: מדוע נברא העולם?

השאלה הקיומית הראשונה המתעוררת בנו היא, מדוע נברא העולם? למה הכל בכלל ישנו ולא פשוט איננו? בהתמקדות בעצמנו השאלה הופכת להיות, מדוע נבראתי אני? מדוע אני כאן, ומה תפקידי עלי אדמות?

שאלה זו היא שאלת הבן התם, השואל על הבריאה “מה זאת?” הוא תמה על המציאות החדשה שהופיעה פתאום, ללא כל סיבה גלויה. מה הקשר לחמץ ומצה? המצה מבטאת את הטריות שבחידוש – את מה שיצא כרגע מהתנור, וטרם ‘התנפח’ וחש את עצמו כמציאות קדומה ועצמאית. מי שהוא בבחינת חמץ מרגיש שהוא קיים מאז ומעולם, שקיומו יציב ובטוח. אך מי שהוא בבחינת מצה מרגיש שהוא נברא מחדש כרגע, וקיומו שברירי ופריך.

“בכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה” פירושו שבדרך כלל אנו נעים בין מודעות להיותנו נבראים (מצה) לבין רגילות ‘שבעה’ ובלתי מודעת לכך (חמץ). “הלילה הזה כולו מצה” פירושו שבליל הסדר אנו רוצים להתמקד אך ורק בתודעה שאנו נבראים ולפתוח את השאלה, מדוע?

“הלילה הזה מרור”: מדוע יש רע בעולם?

הקושיה הקיומית השניה נוגעת ברע הבלתי מוסבר בעולם, בבעיה הקלאסית של “צדיק ורע לו”. מדוע, אם לעולם יש בורא מיטיב, יש רוע וסבל בעולם?

שאלה זו נשאלת על ידי הבן הרשע. בן זה מתקומם על המציאות של “צדיק ורע לו” וטוען שמשום כך “לית דין ולית דיין”, ואין טעם להיות צדיק, ואם כן “מה העבודה הזאת לכם?”

השאלה מקופלת בקושית “הלילה הזה מרור”, המתייחסת לכל הרע והמר בעולמנו. “שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות” פירושו שרוב הזמן אנו מדחיקים מנפשנו את שאלת הרוע ומדמים לחיות בעולם ירקרק וחיובי. אך “הלילה הזה מרור”: אנו מוציאים את השאלה החוצה ומתעצמים אתה: מדוע יש רע בעולם?

“מטבילין שתי פעמים”: מדוע נבחרו ישראל?

השאלה הבא היא “מדוע נבחרו ישראל?” שאלה זו נובעת מהשאיפה לצדק ולשוויון המפעמת ביהודי. אנו מצפים ל’שויון הזדמנויות’ לכל הברואים, ולא מבינים מדוע נבחרנו להיות עם סגולה?

שאלת זו טמונה בקושיה העוסקת בהטבלה, ובפרט בהטבלה בחרוסת, שהיא החידוש של הסדר. בפוסקים מובא שהחרוסת נעשית מפירות להם נמשלה כנסת ישראל, ובפרט מתפוח המזכיר את מעלת נשות ישראל שהרבו בלידת ילדים יהודים במצרים (כמבואר על הפסוק “תחת התפוח עוררתיך”). גם הדעה, שנפסקה להלכה, שהחרוסת היא זכר לטיט רומזת לכך, בסוד “כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרֹץ”. לכן החרוסת רומזת לעם ישראל ולהישרדותו הפלאית חרף רדיפותיו.

מי שזוקק לתשובה לשאלת הבחירה הוא, למרבה הענין, הבן שאינו יודע לשאול. הסיבה היא, שבן זה איבד את עיקר הטבע היהודי לשאול שאלות ולהקשות קושיות. הוא סובל מבעיה פנימית עם הזהות היהודית הנבחרת ומנסה לחמוק ממנה בשל כך. מוצאו מבעייתו טמון בעצם היכולת לשאול את השאלה – בכך הוא כבר מתחיל להתקרב אל עבר קבלת מענה לה. אך הוא זקוק לעזרה מאב או דמות-אב (“את פתח לו”) על מנת שישחרר את השאלה מהלא-מודע שלו, בו הוא חש בושה מול הרעיון שהוא נעלה מאחרים.

“כולנו מסובין”: מדוע לא בא המשיח?

השאלה האחרונה היא, מדוע לא בא משיח? גם אם ברובד המודע רעיון המשיח נראה לנו קלוש או פשטני, הקושיה עדיין מכשכשת בבטננו התת-מודעת כנחש, ואף מתחדדת מדור לדור, ככל שמורגש יותר ש”כלו כל הקיצין” ומוכרחים למצוא מוצא ופתרון לכל צרות העולם.

שאלה זו מסתתרת בקושיית “הלילה הזה כולנו מסובין”. הסבה ברווחה כבני מלכים מסמלת את המנוחה של ימות המשיח. בנוסף, לפי תורת הסוד, ההסבה רומזת לאור ה”סובב כל עלמין” – האור המשיחי הנעלה השורה מעל המציאות הרגילה, ושחדירתו המיוחלת לתוכה, ולתוכנו, היא התגלמות העידן המשיחי. “בכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין” – אנו נעים בין האורות הפנימיים (“יושבין”) לאורות המקיפים (“מסובין”); “הלילה הזה כולנו מסובין” – אנו רוצים להתעצם עם האורות המקיפים ולתבוע – עד מתי נחכה לביאת המשיח?

שאלה זו שואל הבן החכם. הבן החכם הולך בעקבות משה רבינו, שכשהבין שלא יביא את ישראל לגאולה השלמה דרש “שלח נא ביד תשלח”: מדוע, ה’, לא תשלח ישר את המשיח לגאול את עמך? שאלה זו היא החכמה ביותר, כי היא הפוריה ביותר: השואל מתי יבוא המשיח מדרבן עצמו לתרום לתקון העולם ולזרז את הבאתו.

לא לפחד ממשבר אמונה

כמובן, קושיות שצפות על פני המודעות דוחפות את האדם למצוא את פתרונן. כשמדובר בקושיות קיומיות לא די בפתרון שכלי – על האדם לפתור את עצם הקושיה. במקרה זה, עליו למצוא הצדקה אמיתית ומורגשת לקיום העולם ולבחירתו שלו כיהודי, לבטל את המציאות של הרע בעולם ולפעול להביא את המשיח.

העמקת יתר בארבע השאלות הקיומיות ניתנת לנו כאשר אנו רואים שהם מקבילים על נקל לארבע השאלות המפורסמות שחז”ל מונים כשאלות שאסור לאדם לעסוק בהן – “מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור”: “מה למעלה” נוגע בבחירת היהודים ש”עלו במחשבה” מעל שאר הנבראים; “מה למטה” נוגע ביסורים וברוע, בתהום שבתחתית המציאות; “מה לפנים” היא השאלה מדוע העולם נברא; ו”מה לאחור” היא השאלה לגבי עיכוב אחרית הימים וביאת המשיח.

מדוע חז”ל אומרים שאין לשאול שאלות אלו? כי באופן כללי, בעולם הזה אין עליהן תשובה, ולכן טוב לאדם שלא ישאל אותן, שמא יערערו את אמונתו. אך ליל פסח הוא שונה: “נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”. ליל פסח הוא “לילה כיום יאיר”, לילה שיש בו אור מיוחד של תשובות אמיתיות לשאלות הקיומיות (לכן פסח הוא הלילה היחידי בו אומרים “הלל”, שפירושו אור). פסח משחרר אותנו מהפחד מפני חוסר תשובה ומשברי אמונה.

מנהג החסידים הוא שלפני שאילת הקושיות אומר כל ילד “אבא, הבה ואשאל אותך ארבע קושיות”. והנה, הצדיקים הקפידו לומר נוסח זה גם בבגרותם, אחר שנתייתמו מאב. באותו אופן, כמו ילד הבוטח באביו ולא חושש להציג לו כל שאלה, כך כל יהודי, באמונה תמימה וילדותית (בזכות אכילת “מאכל האמונה”, המצה), צריך לשאול את אביו שבשמים כל מה שמציק לו. 

לקריאת כל המאמרים על פסח