מכון גל עיני
נכתב עלידי
חושבים שתכלית הכוונה של סיפורי צדיקים היא ללמוד מהם, אבל כאשר שומעים סיפור טוב של צדיק, עוד לפני שלומדים איזה מוסר השכל מהסיפור, צריכים להישאב לתוכו ולהיכלל בנשמת הצדיק אודותיו מספרים. רק אחר כך אפשר להפיק מסקנות מהסיפור (בתנועת “שוב” הבאה לאחר ה”רצוא”). בשביל באמת ללמוד, וכדי שהלימוד ייכנס לי כמודעות טבעית (“בדרך ממילא”) ויהפוך להיות חלק ממני – קודם אני צריך להישאב לתוך הצדיק של הסיפור. הסיפור צריך להיות מושך, כמו דברי אגדה שמושכים את הלב.
יש ביטוי בזוהר שתכלית הכוונה של התורה היא “לאשתאבא בגופא דמלכא” (להישאב לתוך גוף המלך). תכלית הסיפור היא לפעול את ה”לאשתאבא בגופא דמלכא” – אם אני נשאב לשם אני ממילא לומד, כי אני הופך להיות חלק מהסיפור והסיפור הופך להיות חלק ממני.
נספר על צדיק מהדור שלנו, הרבי מלעלוב שהיה גר בבני ברק. הוא מאוד החזיק מהרבי שלנו, הרבי מליובאוויטש, והיה קשור אליו. לדוגמה, פעם אחת בחורה באה לבקש ממנו ברכה ועצה בנוגע לשידוך. היא פוגשת בחור ישיבה, למדן מישיבה ליטאית, והכל בפגישות טוב ויפה – הייתה לה רק התלבטות אחת. כשהיא תקים בית, היא רוצה לתלות בו תמונה של הרבי מליובאוויטש אבל הוא לא מסכים כי הוא לא חב”דניק. הרבי מלעלוב מאוד התקומם, ואמר שלמי שמתנגד לתמונה של הרבי בסלון אין יראת שמים… וככה התבטל השידוך. סיפרתי את זה רק בשביל להראות שהרבי מלעלוב היה קשור לרבי.
הרב גרוסמן, הרב של מגדל העמק, סיפר שבא אליו איזה קיבוצניק והתחיל לבכות שבנו, שגדל בקיבוץ ושם כולם לא דתיים, הולך להתחתן עם גויה וזה מאוד כואב לו. הוא בא לרב במיוחד בשביל לשאול אם הוא יכול להוציא את הג’וק מהראש של הבן. הרב גרוסמן הזמין את הבן, דיבר איתו באריכות, ניסה להשפיע, אבל לא עזר שום דבר.
היות שהרב גרוסמן עצמו הוא חסיד לעלוב, וכרב חשוב וגם מיוחס לגדולי חסידי קרלין ולעלוב, יש לו פרוטקציה, והוא אמר שיוכל לסדר לבן פגישה עם הרבי מלעלוב. האבא מיד הסכים, הרב גרוסמן התקשר לרבי מלעלוב, סיפר על המקרה ושאל אם הרבי מוכן לקבל את הבחור – הרבי הסכים וגם הבחור הסכים. בבית הרבי מלעלוב יש חדר מיוחד לקבלת קהל, אבל הרבי אמר למשב”ק לא לקחת את הבחור לחדר הזה אלא למרפסת הבית – שם יכין המשב”ק שני כיסאות לרבי ויושיב את הבחור על המעקה…
הבחור יושב על המעקה, הרבי בא ויושב על הכיסא, שם רגליים על הכיסא השני, לוקח סיגריה ומתחיל לעשן ומתחיל לדבר עם הבחור על כל מיני נושאים, על הא ועל דא, בלי שום קשר בכלל לעניין. ככה הוא ניהל איתו שיחה של שעתיים וחצי על כל נושא בעולם שיכול לעניין את הבחור. לאחר שעתיים וחצי הוא אמר שהיה נחמד ואתה יכול ללכת. הבחור חזר הביתה וסיפר לאבא שלו שהיה מאוד נחמד, “אני שמח שהלכתי לשם”, הוא אמר, “זה האדם הכי מעניין שפגשתי אי פעם”. האבא שאל: מה הוא אמר תכל’ס, לגבי הבעיה? והבחור אמר שהרבי בכלל לא הזכיר את החברה הגויה שלו.
האבא כעס ומיד טלפן לרב גרוסמן ושאל: מה זה?! ישב עם הרבי הזה שעתיים וחצי ואפילו לא דיברו על הנושא! הרב גרוסמן טלפן לרבי ואמר שהאבא לא בדיוק הבין מה קרה שם… הרבי אמר לרב גרוסמן שרק ישאל את האבא אם הבן נהנה מהשיחה, והאבא אמר שהוא מאוד נהנה והתלהב מהרבי. “אם כן”, הרבי אומר בטלפון לרב גרוסמן, “הכל בסדר”. הווארט שלו היה – אם הוא התאהב בי אז הוא יפסיק להתאהב בגויה. וכך היה, כעבור כמה ימים הוא סיים מיוזמתו את הקשר איתה.
מוסר ההשכל כאן מאוד פשוט, ושייך לרשב”י: שואלים עצות, איך להתגבר על היצר הרע? איך להתפטר מכל מיני מחשבות זרות ותאוות? הסיפור מלמד שהעיקר הוא להתאהב בצדיק. התאהבות בצדיק פותרת את כל הבעיות, כמו טבילה במקווה, היא מטהרת את הנשמה. זה עובד גם בכיוון ההפוך, אהבה מהצדיק אל היהודים – מסופר על בעל ה’מאור עינים’ שפעם בערב יום כיפור לא היה לו פנאי לטבול והוא הרכין את ראשו לתוך הקהל הגדול שהסתופף בצפיפות גדולה מסביבו ו’טבל’ בתוך ישראל, “מקוה ישראל”. בכל אופן, אם יש כל מיני תאוות ועניינים – ההתאהבות בצדיק פותרת אותם, “אם הוא אוהב אותי הוא יפסיק לאהוב אותה”.
באמת, יש כאן השלמה בין האהבה לצדיק לבין כל מה הבחור שמע עוד לפני שהוא הגיע אליו. הרבי מליובאוויטש אמר פעם שכאשר ‘נטורי קרתא’ צועקים ‘שאבעס’ בכיכר השבת, בצדק, הם “מוציאים אותי ידי חובה” – ואני יכול לעסוק בקירוב בדרך של חסד. כך גם כאן: הבחור שמע הרבה צעקות ‘שאבעס’, הרבה דיבורים כמה נורא להתחתן עם גויה, ולכן היה מספיק שהרבי יקרב אותו בדרך של חסד. הוא כבר ידע שהרבי שאני אוהב לא רוצה שאתחתן איתה, גם בלי שהוא דיבר על כך חצי מילה. כשהוא מתאהב בצדיק – באופן אוטומטי הוא נפרד ממה שהצדיק לא אוהב.
הסיפור הזה מזכיר את אמרת האדמו”ר הזקן, שאהבת ה’ היא תאווה כמו שאר כל התאוות, אלא שכדי לזכות בתאווה זו צריך קודם להתנקות ולהתפטר מכל שאר התאוות של העולם הזה. אבל הכיוון הוא הפוך – האדמו”ר הזקן תולה את האהבה הרצויה בביטול האהבות הבלתי-רצויות, ואילו בסיפור שלנו על ידי האהבה הרצויה מתבטלות כל האהבות האחרות בדרך ממילא. זהו ההבדל בין ההתאהבות בצדיק, שהוא אדם שחי בעולם הזה, לבין ההתאהבות בקדוש ברוך הוא, שאיננו נראה לנו לעת עתה.
לכן כל היהודים נוהרים לרשב”י – מתאהבים בו ובזכות זה מתפטרים מכל התאוות לכל השנה.
רבי שמעון בר יוחאי הוא ‘רבי שמח’, כידוע, ושמחה היא פנימיות הבינה. על בינה כתוב “מינה דינין מתערין” (ממנה דינים מתעוררים) – הוא כל כך שמח, עד שהוא גם עלול להקפיד על מי שלא שמח, במיוחד ביום הזה, כמבואר בכתבי האריז”ל. כלומר, יש לו ‘דינים’ לגבי שמחה – חייבים להיות שמחים. לכן, כדאי שניקח את זה ברצינות…
כל עבודת רשב”י במערה היא במידה מסוימת להמתיק את דיניו שלו עצמו. הוא נכנס למערה מלא דינים, שהם הטבע הראשון שלו. מה פירוש דינים? קפידא, הוא מקפיד על מישהו שהוא לא בסדר. אפילו אחרי שתים-עשרה שנה, כשהיה עוד באמצע התהליך – כמו אפרוח שעדיין בתוך הביצה – הוא עוד הקפיד, וכל מקום שנתן בו עיניו נשרף. גם אחרי שנה נוספת במערה, עדיין יש לו את הכוח הזה. הוא פוגש את יהודה בן גרים, ו”נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות” – יש לו הרבה כוח של דינים בעיניים כאשר צריך.
בכל אופן, אחרי יג שנה, הדינים שלו ממותקים עד כדי כך שהוא גם ממתיק לנו את כל הדינים. כתוב עליו “והציל הלחוצים” – הצלת אנשים לחוצים היא ממש השיא שלו, אחרי כל ה-יג שנה. כנראה שעד שלא יצא גם הוא היה לחוץ, לשבת בתוך החול עד הצוואר וכך להתקיים במשך שנים רבות זה מצב מלחיץ ביותר, בסוף הוא מציל את כל הלחוצים וממתיק את כל הדינים. התכונה הזאת קשורה ליכולת להפוך קללה לברכה.
מסופר שהאדמו”ר הזקן היה ממתיק את הקללות שבתורה. בנו האדמו”ר האמצעי שמע את קריאת התורה בכל שבת ממנו, אבל פעם אחת, כשהוא עוד היה נער צעיר, אביו הרבי לא היה בעיר בפרשת ‘כי תבוא’ והוא שמע את קריאת הקללות מבעל קורא אחר – והתעלף. הוא היה כל כך חלש אחר כך עד שהיה ספק אם הוא יוכל לצום ביום כפור.
החסידים שאלו את הנער, האדמו”ר האמצעי: “כל שנה אתה שומע את הקללות ולא מתעלף, מה קרה?” והוא אמר: “כאשר אני שומע מאבא, אני לא שומע קללות אלא ברכות. כאן שמעתי ממישהו אחר, וזו פעם ראשונה בחיי שאני שומע קללות…”. כך שלאדמו”ר הזקן היה חוש ויכולת מיוחדת להמתיק את הקללות, להפוך את הקללות לברכות, והוא גם הסביר זאת בתורתו.
העניין הזה דומה למסופר על רשב”י, שיש לו חוש בהמתקת קללות, הוא רגיש לעניין. בגמרא (מו”ק ט) מסופר שהוא שלח את בנו, רבי אלעזר, לקבל ברכות משני חכמים, והיה נדמה לו שהם קיללו אותו – הוא חזר ‘מצוברח’ לאבא שלו, שהסביר לו איך הקללות היו ברכות נפלאות.
בזוהר חדש מסופר שכאשר רשב”י ובנו היו במערה, ומפני הסכנה אף אחד לא ידע היכן הם, החכמים מאוד התגעגעו אליהם. באותה תקופה תלמידי רשב”י ישבו בבית המדרש ודנו בסוגיית הקללות שבתורה. הם שאלו את עצמם מדוע בפרשת בחוקותי יש המתקה מפורשת בתורה, בפסוקים לקראת הסיום – “וזכרתי את בריתי יעקב… והארץ אזכור” ועוד – ואילו במשנה תורה אין פסוקי המתקה מפורשים.
הם אמרו שמקובל אצלם שקללות פרשת בחוקותי הן קללות בית ראשון – לא שמרנו את התורה ונגזרה גזרת החורבן – וקללות משנה תורה הן קללות בית שני, הגלות שלנו, “גלות החל הזה” אחרי חורבן בית שני. אצל רשב”י וחבריו זה היה חורבן טרי, גם אחרי מרד בר כוכבא – מדחי אל דחי יורדים עמוק עמוק אל תוך הגלות, ומצפים לקרן אורה, לתקווה שנצא מהגלות. והנה, פותחים את התורה ורואים קללות שמדברות על זמנם ואין שום קץ – עצוב מאוד שאין שום רמז לנחמה ושום זיק של המתקה בקללות.
אגב, לא מפורש בזוהר חדש, אבל יש כאן רמז לגמרא ש”הראשונים שנתגלה עוונם [רע גלוי בעבירות החמורות] נתגלה קצם [מקץ שבעים שנה], האחרונים שלא נתגלה עוונם [אלא היה שנאת חנם נסתרת, רע נעלם] לא נתגלה קצם”. עיקר החטא שאנחנו סובלים ממנו עד היום הוא שנאת חנם, ול”ג בעומר הוא היום הכי טוב לתקן זאת באהבת ישראל. לכן רבי עקיבא, רבו של רשב”י, שהיום הוא היום שלו, הסיק את המסקנה (לפי פירוש אחד) ממרד בר כוכבא ומיתת תלמידיו ש”ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה”. רשב”י אומר בפירוש ש”אנן בחביבותא תליא מילתא” – אצלנו הכל תלוי בחביבות ואהבה, זהו המסר של ל”ג בעומר.
בכל אופן, חברי רשב”י ישבו והתגעגעו אליו – מי יתן שנזכה לאדוננו מורנו ורבנו רשב”י, שאולי יוכל לתרץ לנו את הקושיא. לכן, הם החליטו לכתוב לרשב”י, אף שאינם יודעים היכן הוא – רבי יוסי כתב על פתק את הקושיא, ומכיון שהם התעוררו התעוררות של אמת ירדה מן השמים שפנינא, יונה – כנסת ישראל נמשלה ליונה, היא בעצמה התגלמה כיונה ובאה אליהם – ולקחה את הפתק אל רשב”י. הוא קורא את הפתק ומתחיל לבכות, כי בהשקפה ראשונה גם הוא לא יודע את התשובה לתמיהה הזו. הוא בוכה עד שמגיע אליהו הנביא, שמגלה לו אט אט עוד פסוק ועוד פסוק – ודורש את כל הפסוקים, הופך את הפשט ומגלה שהכל ברכות, ורק צריך לדעת לקרוא.
ומה ההבדל בין המתקת הקללות של בית ראשון כפי שהבינו התלמידים, להמתקת הקללות של בית שני שגילה אליהו הנביא לרשב”י? בבית ראשון אלה שני דברים – יש פסוק של ברכה ויש פסוק של קללה. כמה פסוקים טובים בסוף הם כמו סוכריה להמתיק את הרע, הרע גלוי והטוב גלוי. אבל זהו לא העניין של הגלות שלנו! העניין של הגלות שלנו הוא, כמו שהרבי אומר, שהגולה עצמה היא חומר הגלם של הגאולה, לא משהו אחר. רק צריך להכניס ל-גולה את ה-א ואז רואים שהכל גאולה, המתקה ‘מיניה וביה’. זו תכלית חורבן בית שני והגלות שלו. איך עושים זאת? באהבת ישראל.
כתוב “ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה” – הכל יחד זה הברכה, אם יודעים לקרוא נכון. ומי יודע נכון? רשב”י, אחרי שאליהו הנביא מגלה לו. אחרי שאליהו מגלה לו שכל הקללות הן ברכות בהעלם, הוא כותב זאת על פתק והיונה באה ומחזירה אותו לבית המדרש, בו החברים יושבים ומחכים לכך בכיליון עיניים. הם מקבלים את התשובה ושמחים מאוד, ואז עושים לג בעומר – באיזה יום שזה היה, ובטח זה היה ב-לג בעומר… ב-לג בעומר זוכים ל”גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך” – ה-א (אלף אותיות פלא, “נפלאות”) נכנס לתוך הגולה (לשון גל) ורואים שהכל גאולה!
—
פורסם לראשונה בעלון ‘קרוב אליך’
