מהר סיני למהפכה חברתית

חודש סיון כולו הוא החודש של מתן תורה, בו שמענו את עשרת הדברות בהר סיני. לפי ספר יצירה, כל חודש קשור לחוש מסוים בנפש האדם, וחודש סיון קשור לחוש ההילוך. העובדה שמתן תורה שייך דווקא לחוש ההילוך מדגישה כי לימוד תורה אינו עיון תיאורטי, אלא “לימוד על מנת לעשות” המדרבן את האדם להתקדם ולפעול בתוך המציאות. הלכות התורה הן “הליכות עולם” שמכוונות כל צעד של האדם, ויותר מכל קוראות לו ללכת קדימה.

“דע מאין באת ולאן אתה הולך”

חוש ההילוך אינו רק הכח הגופני לצעוד, ואפילו לא הדחף הנפשי להתקדם. המשמעות הפנימית של חוש ההילוך היא הכרת היעד אליו שואפים, המסמנת היטב את הכיוון וגם נותנת מוטיבציה להתקדם אליו במרץ. לכן הדריכו חכמים בפרקי אבות, “דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון”.

כעת נשים לב, שאף שתכלית ההדרכה כאן (לפחות ביחס לחוש ההילוך) היא “דע… לאן אתה הולך”, כדי שהאדם ידע מהו יעדו עליו גם לדעת היטב מהיכן הוא הגיע, “דע מאין באת”. בנוסף, גם המודעות של “לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון” מסייעת לאדם לכוון את עצמו בדרך בה הוא הולך (אין המדובר רק בשיקולי יום הדין העתידי, אלא בחוויה יום-יומית בה האדם מספר לבוראו את כל העובר עליו, ומתוך כך זוכה להכוונה וסיוע).

מתן תורה מעניק לנו את חוש ההילוך המתוקן. ההכרה מהיכן באנו ובעיקר לאן אנו הולכים, תוך נתינת “הליכות עולם” שידריכו אותנו במהלך הדרך ואף יתנו לנו את הכלים “לתת דין וחשבון”. התורה היא מורת הדרך שמלווה אותנו מהר סיני ואילך – קודם כל, בדרכנו במדבר אל ארץ ישראל, ובהיבט הרחב יותר, בכל הדרכים בהן אנו צועדים במשך כל הדורות, באופן לאומי וגם באופן פרטי, בדרכים סלולות וכבושות וגם במדבריות שלא דרכה בהן רגל אדם לפנינו.

ללכת מהלוח הימני אל הלוח השמאלי

כפי שהוזכר, גולת הכותרת של מתן תורה היא שמיעת עשרת הדברות וקבלתן כתובות על לוחות הברית. רגילים להתבונן בחלוקה של עשרת הדברות על שני הלוחות כמייצגת שני סוגים של מצוות התורה: על הלוח הימני מופיעות חמש מצוות שבין אדם למקום – חובת האמונה בה’, איסור עבודה זרה, האיסור להישבע לשוא בשם ה’, שבת וכיבוד הורים (שכבר מהווה מעין מעבר בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו). על הלוח השמאלי מופיעות חמש מצוות שבין אדם לחברו – לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, איסור עדות שקר והאיסור לחמוד את מה ששייך לחברו של האדם.

העמקה נוספת תגלה תגלית נוספת ומפתיעה: הלוח הימני מבטא את הכלל “דע מאין באת”, והלוח השמאלי – את “ולאן אתה הולך”. ונפרט:

המצווה הראשונה מבין מצוות הלוח הימני, הכרת “אנכי הוי’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, היא הידיעה מאין באנו להר סיני. המצווה השניה, איסור עבודה זרה, קשורה אף היא בזכרון יציאת מצרים: חלק מגאולת מצרים היתה שה’ הכה את מצרים ואת כל אליליהם. סיום הלוח הימני הוא ב”כבד את אביך ואת אמך”, מתוך הכרת האדם בכך שהוא צמח מבית מסוים וזהו הרקע אותו עליו לכבד. לגבי איסור שבועת שוא ומצות שבת הנמצאות באמצע – הללו שייכים לתודעת “מאין באת” ביחס לשרשו הרוחני של האדם: האיסור להשבע בשם ה’ לשווא מזכיר לאדם את השבועה שנשבעה נשמתו לפני שירד לעולם – למלא את השליחות המיוחדת לשמה הוא יורד; השבת מזכירה לאדם את בריאת העולם בששת ימי בראשית, ובאופן רוחני סוד השבת הוא מקור נשמות ישראל הקדושות (כלומר, מהוריו מקבל האדם את גופו וגם את קווי האופי שלו, אבל את המהות שלו הוא מקבל מסוד השבת).

הלוח השמאלי, המונה את המצוות שבין אדם לחברו, מבטא את יעד ההליכה. יעד ההליכה של היהודי הוא להגיע לקיום מלא של מצוות שבין אדם לחברו, ובהיקף הרחב שלהן – להגיע לתיקון החברה. לכאורה, היינו חושבים כי “לאן אתה הולך” של אדם שומר תורה ומצוות הוא השכר לו יזכה בעולם הבא; אמנם, אליבא דאמת, התכלית היא תיקון העולם הזה דווקא. כאשר העולם בו אנו חיים יתוקן והחברה תתנהל באופן מתוקן, היא תהיה מקום בו יוכל ה’ לגלות את עצמו ולממש בכך את רצונו בבריאת העולם – “דירה בתחתונים”. מצב זה הוא בעצם הגאולה האמיתית והשלמה – היעד אליו אנו צועדים מאז מתן תורה ואף מאז בריאת העולם.

משמעות הדברים היא שההליכה היא בעצם מימין לשמאל, ככיוון הקריאה בלשון הקודש – מהלוח הימני אל הלוח השמאלי. בטרמינולוגיה המקובלת היום, אפשר בהחלט לזהות את הדברים בשדה הפוליטי: ההליכה היא מהצד הימני של המפה, האמון על שמרנות ונאמנות לשורשים – “דע מאין באת” – אל הצד השמאלי של המפה, העוסק יותר בסוגיות חברתיות. אמנם, בתפיסת “דע מאין באת ולאן אתה הולך” אין כאן קיטוב אלא השלמה: מחד, התכלית של הזיקה לה’ היא להביא את הקשר אליו לתוך המציאות החברתית היום-יומית בה חי האדם. מאידך, לא ניתן לתקן את העולם ולהפוך אותו למקום טוב ומוסרי בלי הזיקה למקורנו האלוקי והנאמנות המלאה לה’ ולמצותיו.

לא תחמוד

אפשר להבין כי תיקון החברה תלוי ביראת שמים, המונעת מהאדם לשחרר את חית הפרא שבו, שהרי העדר יראת שמים מביא בסופו של דבר להתדרדרות עד למקומות הנמוכים ביותר, כפי שאמר אברהם אבינו: “רק אין יראת אלוקים במקום הזה – והרגוני על דבר אשתי”. אך האם אנו מסתפקים בחברה מרוסנת יצרים כתיאור של עולם מתוקן? נראה ברור שתיקון העולם הוא יעד בעל ערך חיובי, ולא רק שמירה מחיי ג’ונגל. כמובן, אפשר לומר שהתאחדות חברה סביב תודעה של עבודת ה’ ומימוש רוחני תרומם את החברה כולה, אך במובן מסוים זו התנועה ההפוכה מההילוך המתואר כאן – זו התעלות של החברה לעסוק בענינים שבין אדם למקום, ולא הופעה וירידה של הקשר עם ה’ גם לתוך החיים בין אדם לחברו.

המפתח לתשובה מצוי ביעד הסופי של הלוח השני – מצות “לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך… וכל אשר לרעך”. הזהירות המעשית מרצח, מניאוף, מגנבה ומעדות שקר נובעת מהזהירות הנפשית מלחמוד את “כל אשר לרעך”. החמדה שבלב מביאה את האדם לפעול להשיג את מה ששייך לרעהו, ואם הוא לא מצליח לעשות זאת על ידי שכנוע או רכישה הוא עלול לפנות בסופו של דבריו לאפיקים השליליים ביותר כדי להשיג את מבוקשו. אך כיצד יכול האדם להמנע מלחמוד? רק כאשר האדם חי את חייו מתוך אמונה בה’, ששלח אותו לעולם אל גורלו המיוחד לו, ויספק לו בדיוק את מה ששייך לו, הוא יכול להיות “שמח בחלקו” ולא ללטוש עינים אל מה ששייך לזולתו. הזיכרון של המקור האלוקי, “מאין באת”, מאפשר לאדם ללכת ליעודו שלו בשמחה.

בעומק, אין מדובר רק במפתח לתיקון הנפש של האדם, שיאפשר חיים של אמונה ושמחה וישחרר את הפרט מקנאה ותחרות, אלא על התייחסות אחרת לחברה המתוקנת: תיקון החברה אינו מבוסס על חלוקה מוצדקת ושוויונית של המשאבים או על נשיאה בנטל סטנדרטי, אלא דווקא על יכולת המימוש העצמי השלמה של כל פרט. כשכל פרט בחברה אינו חומד את גורלו ונחלתו של זולתו, אלא חי את חייו שלו, שמח בחלקו ומממש את שליחותו היחודית, הוא תורם את התרומה הגדולה ביותר שלו לחברה. חברה המורכבת מאנשים שמשתדלים לכוון ליעוד המיוחד שלהם, מתוך קשר ונאמנות למקורם האלוקי ומתוך עין טובה כלפי הזולת, יחודו והצלחתו, היא החברה רבת הגוונים בה חפץ ה’ להשרות את שכינתו בעולמנו שלנו.

קבלנו את התורה בהר סיני – קדימה צעד אל היעד!