גם זו לטובה

לעומת כל חודשי השנה המתקבלים בברכה, נדמה שחודש אב הוא אורח בלתי רצוי, "משנכנס אב ממעטים בשמחה"[1]. אך האמת היא שדווקא בחודש זה מצפה לנו משימה מרתקת, וחשובה מאין כמותה, להצליח להפוך את אבלות החורבן לנחמה, כהבטחת הנביאים "צוֹם הָרְבִיעִי [י"ז בתמוז] וְצוֹם הַחֲמִישִׁי [ט' באב]… יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים"[2]. לכן נוהגים לכנות את החודש בשם מנחם אב, כדי להחדיר מתחילתו את הנחמה המשמחת. יתירה מזו, בחסידות מפרשים "ממעטים בשמחה" – ממעטים את העניינים הבלתי רצויים על ידי שמחה[3]. אך הפירוש המפתיע הזה טעון הסבר: איך בדיוק עושים את זה? מה כאן יכול להיות שמח?

כדרכנו, נתבונן במהות החודש לפי האות שבה הוא נברא, כפי שמלמדת חכמת הקבלה. דרך זו מתבקשת במיוחד בחודש שלנו, שכן אב היא המלה הראשונה הנוצרת מצירוף אותיות האלף-בית (לאחר אא החסר משמעות), ולמעשה במקום לומר אב אפשר לומר אל"ף-בי"ת, רמז מובהק לכל סדרת האותיות. מעניין שהספר בתנ"ך השייך לחודש אב – מגילת איכה (ובלשון חז"ל: ספר קינות) – מיוחד בזה שכמעט כולו כתוב בסדר אל"ף-בי"ת, וחז"ל אף טרחו לתת טעם לדבר "מפני מה לקו באל"ף בי"ת? מפני שעברו על התורה שניתנה באל"ף בי"ת"[4]. בנוסף, מספר ימי "בין המצרים", משבעה-עשר בתמוז ועד תשעה-באב (כולל שני הימים הללו), הוא עשרים ושנים, בהקבלה לאותיות האלף-בית.

טי"ת טובה

ובכן, חודש אב נברא באות טי"ת. באופן פשוט, האות טי"ת שערכה המספרי הוא תשע, רומזת לתשעה באב, התאריך העיקרי של החודש. אבל זה לא הכל. המשמעות הפנימית של האות נלמדת גם מההופעה הראשונה שלה בספר התורה, שכן התורה היא מעין "תכנית אב" לבריאת העולם. והנה, האות טי"ת מופיעה לראשונה בפסוק "וירא אלהים את האור כי טוב", ומכאן שזו אות טובה מאד. כך אכן נאמר בגמרא: "הרואה טי"ת בחלומו סימן יפה לו, הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה, שמבראשית עד 'וירא אלהים את האור' לא כתיב טי"ת"[5].

כך מוסברת גם העובדה שהמלה טוב, וגם האות טי"ת, אינן מופיעות בטקסט של עשרת הדברות: "מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב? הואיל וסופן להשתבר [ואז יוצא ש]חס ושלום, פסקה טובה מישראל"[6]. לעומת זאת, בעשרת הדברות כפי שהן כתובות בספר דברים, המלה טוב אכן מופיעה, "למען ייטב לך"[7], כיון שזהו הנוסח שנכתב בלוחות השניות שלא נשברו. הוי אומר, האות טי"ת והמלה טוב מתאימות להופיע בדבר קיים שאינו פוסק ונשבר. זו גם המשמעות הפשוטה של המלים "וירא אלהים כי טוב" – ה' רצה בקיומה של הבריאה.

מפליא, אם כך, שדווקא חודש אב נברא באות טי"ת, האות הטובה. והרי בטי"ת באב קרו המאורעות הקשים ביותר בתולדותינו: חטא המרגלים, מיתת אנשי דור המדבר במשך ארבעים שנה, חורבן שני בתי המקדש, ועוד צרות רבות ורעות עד הדור האחרון. הכל ממש נשבר, כמו הלוחות הראשונות (שנשברו כבר בי"ז בתמוז), ומה יכול להיות טוב בזה?

הטוב הגנוז

ההסבר טמון בביטוי ייחודי מספר הזוהר הקדוש: "טוביה גניז בגויה" – הטוב שלו גנוז בתוכו. זו המשמעות של צורת האות טי"ת, הנראית ככלי המתכנס לתוך עצמו וכאילו מצביע על נקודה נעלמת בתוכו. זוהי הנקודה של הטוב, נקודה נסתרת וגנוזה שצריך לזכות לגלות אותה.

גם בתוך חודש אב גנוז משהו ממש טוב, אלא שצריך חוש מיוחד כדי לקלוט אותו. וכאן אנו מגיעים לחוש הנפש המיוחד של החודש, הוא חוש השמיעה, לעומת חודש תמוז הקודם שהתייחד לחוש הראיה. בנוסף, מבין י"ב השבטים, השבט של חודש אב הוא שבט שמעון, שנקרא בפירוש על שם חוש השמיעה, "כי שמע ה' כי שנואה אנכי"[8].

כאשר רואים משהו, אין ספק בנכונותו, עדות ראיה בתפיסה ישירה של עצם הדבר, כמו שמודגש ביחס ליציאת מצרים ומתן תורה, "אתם ראיתם"[9], "אתה הָרְאֵתָ לדעת"[10]. אבל השמיעה אינה חוויה ישירה, אלא קליטה של הד מרחוק (תזוזת גלי הקול הנעים באויר ומכים באזננו), כמו הסקת מסקנות בהוכחה נסיבתית ולא עובדה מוחצת מול העינים. "לא תהא שמיעה גדולה מראיה"[11]. אמנם האות טי"ת והמלה טוב מופיעות בהקשר של ראיה, "וירא אלהים את האור כי טוב" – אלא שחז"ל מסבירים שהקב"ה ראה שהעולם אינו ראוי לאור הגדול הזה, ולכן "עמד וגנזו"[12], ומכאן שהאור הטוב הוא אכן "טוב גנוז" שאי אפשר היום לראותו, רק לשמוע עליו[13].  

כאשר הכל ברור וגלוי, אנו רואים את האור הטוב, כמו בתקופת הזוהר של מתן תורה או בניין המקדש. אבל כאשר מגיעים ימים חשוכים, הלוחות נשברו, בית המקדש נחרב ואנו נמצאים בגלות, אז נסתם חוש הראיה, "במחשכים הושיבני כמתי עולם"[14], "על אלה חשכו עינינו"[15]. אבל גם בשעות כאלה ניתן לחוש בטוב הגנוז, ואף שאי אפשר לראותו אך אפשר לשמוע אותו, כמו בת קול חרישית בתוך החורבות.

הצדיק האופטימי

אנו מאמינים שיש איזה-שהוא טוב אפילו בזמן החורבן, אך מהו הטוב הזה? לשם כך, נספר על אחד מגדולי חכמי ישראל ושמו נחום איש גם זו, שנקרא כך מפני שעל כל דבר שאירע לו היה אומר "גם זו לטובה"[16]. וכך מסופר: פעם אחת היה צריך להביא מתנה לקיסר הרומאי כדי לפייסו. בחרו את נחום איש גם זו, ושלחו בידיו ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות. בדרך, לן נחום בבית אחד, ובלילה גנב בעל הבית את האוצר ומילא במקומו עפר. כשגילה נחום את הדבר, אמר "גם זו לטובה"… כשהגיע נחום אל הקיסר, ראה הקיסר את "המתנה" ששלחו לו היהודים ורצה להורגו, ונחום שוב אמר "גם זו לטובה"… אז התערב אליהו הנביא, שנשלח משמים בדמות אחד השרים, ואמר למלך: אולי זהו העפר הפלאי שאברהם אביהם של היהודים היה נלחם אתו באויביו, עפר שהופך לחרבות וחיצים. ניסו את העפר, והנה התברר שאכן זהו נשק מופלא. אז ציוה המלך ומילאו את הארגז באבנים טובות ומרגליות ושלחו את נחום בכבוד רב (את ההמשך המעניין תקראו בגמרא).

נחום איש גם זו האמין באמונה שלמה, גם באותה שעה שהכל נראה רע, שבאמת "זו לטובה", ושדווקא בדרך זו תגיע הטובה האמיתית. כך גם מסופר שנחום איש גם זו סבל ייסורים נוראים אבל שמח בהם, כי בדרגתו הגבוהה הכיר בטובה שהיסורים מעניקים לו, ובטוב הגנוז בתוכם. כך גם ביחס לחורבן המקדש, וכל הירידות והשברים של חודש מנחם אב: הנחמה תבוא מתוך המבט של נחום איש גם זו, כאשר נוכל לומר בלב שלם "גם זו לטובה". יש טובה גנוזה בחורבן בית המקדש, כי הוא בא מאת ה' כדי "לפנות את השטח" ולבנות את בית המקדש השלישי, הנצחי, כמו ההגדרה ההלכתית של "סותר על מנת לבנות"[17] – סתירה המאפשרת בניין טוב יותר מהקודם[18].

בלשון החסידות, בתשעה באב מגיעים אל נקודת אין שמכוחה מגיע היש החדש, שאינו יכול להופיע כל עוד נמצא היש הישן, כמו ריקבון הגרעין לפני הצמיחה החדשה. מכאן ניתן להסיק מהי עבודת הנפש הנדרשת מכל אחד ואחת כדי להגיע לטוב הגנוז בתשעה באב: להיות בדרגת "אין", במדת השפלות החיובית, "ונפשי כעפר לכל תהיה". זהו סוד העפר של אברהם אבינו, שאמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר"[19], והוא העפר שמתגלה לנחום איש גם זו. החורבן והמיתה בתשעה באב מביאים אותנו לאין שלאחריו יצמח היש החדש, אבל אם ננהג במדת השפלות כעפר, 'נחסוך' את הצרות הללו ונוכל להתחדש באמת ללא מוות וכאב[20].  

יום הולדת שמח

נשלים את הטוב הגנוז כשנחזור לאות טי"ת שערכה תשע. "תשעה מי יודע? תשעה ירחי לידה", וניתן להתבונן בתשעת הימים הראשונים של חודש אב כתשעת חודשי הריון, כאשר כל חודש מתקצר ליום אחד.

הנקודה של תחילת ההריון היא בראש חודש אב, והנה זהו תאריך פטירת אהרן הכהן הגדול "בחֹדש החמישי באחד לחֹדש"[21] (תאריך הפטירה היחיד המפורש בתורה). בפשטות, זהו אירוע מעציב, ככתוב שכל בית ישראל בכו על מות אהרן. אבל באמת פטירת הצדיק מסמנת שלב חדש, וגדול יותר, בהשפעתו על ישראל, ככתוב בספר הזוהר שהצדיק שנפטר מן העולם נמצא בכל העולמות יותר מבחייו, כיון שהשפעתו אינה מצומצמת כעת בתוך מגבלות הגוף[22]. לכן ניתן לראות את יום פטירת אהרן כיום תחילת ההריון, ובתוך רחם האם נמצא הטוב הגנוז, העובר המתפתח[23]. ומי הוא שנולד לאחר תשעה ימים, בתשעה באב? זהו מלך המשיח, כדברי חז"ל שביום שנחרב בית המקדש נולד המשיח[24]. המשיח הוא הטוב הגנוז בעצם החורבן, כי החורבן של ה'ציור' הקודם שהיינו תפוסים בו, הוא שמאפשר את הופעת הדבר החדש שכולנו מצפים לו. לאחר הריקבון של החורבן, צומח המשיח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[25].

היום קיימים דיני אבלות החורבן, כי בעינינו אנו עדיין רואים הרבה חורבן וגלות (גשמית ורוחנית). אבל עלינו להתאמץ ולשמוע את הטוב הגנוז בתוקף החורבן, ולאחל "יום הולדת שמח" למלך המשיח שיבוא וינחם אותנו, וכמו נחום איש גם זו יראה לנו שממש גם זו לטובה. זו העבודה של "ממעטים בשמחה" – ממעטים את אבלות החורבן בכך שמגלים את הטוב הגנוז ואת השמחה הפנימית שעתידה להתגלות. "ואפילו בתשעה באב שהוא חושך למראה עין, הגם שיש לבכות במר נפש על כל אשר מצאתנו ביום ההוא, מכל מקום יש לשמח לב המלך בשמחה העתידה שבו יולד מנחם [-משיח] ויגאלנו במהרה וישמח ה' במעשיו והיתה לו המלוכה כימי קדם"[26].

הטוב הגנוז מתגבר בשבת שאחרי תשעה באב, הנקראת "שבת נחמו", שבה מתחילה סדרת הפטרות הנחמה, "נחמו נחמו עמי"[27]. הטוב מתגלה בשיאו באמצע החודש, ט"ו באב, כאשר הירח מאיר בשלמות ב"אור כי טוב". "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב… שבהן בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים"[28] – "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל [בט"ו באב] וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם… וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם ה'"[29]. במהרה בימינו אמן.