סיפורי צדיקים

רבי צבי אלימלך מדינוב שמע משפט אחד – ורץ לאפטא כאילו רודפים אחריו. היה שווה? רק כשמבינים מה זה להסתכל על צדיקים.

רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, נולד בשנת תקמ”ג ביאבורניק שבגליציה. אביו, רבי פסח לנגזם, היה מלמד מצאצאיו של רבי שמשון מאוסטרופולי, ואמו, רחל מינה, הייתה אחייניתם של רבי אלימלך מליז’נסק ואחיו רבי זושא מאניפולי. רבי צבי אלימלך נשא את הרבנית חנה מינדל בת הרב שמואל מציטש. היה מתלמידי החוזה מלובלין ורבי מנחם מנדל מרימנוב, ואחריהם של המגיד מקוז’ניץ וה”אוהב ישראל” מאפטא. קשרים קרובים היו לו עם תלמידי בית-מדרשו של החוזה מלובלין ובראשם רבי נפתלי צבי מרופשיץ ורבי צבי הירש מזידיטשוב. שימש ברבנות בדינוב, ריבטיטש, סטריז’וב, האליטש ומונקאטש. פעל רבות להפצת הקבלה ונלחם בחריפות במשכילים. הצדיק נפטר בדינוב בי”ח בטבת ה’תר”א בגיל 58, והשאיר שלשה בנים ושלוש בנות. בנו רבי דוד מילא את מקומו בדינוב.

סיפר החסיד המופלג מורנו הרב יצחק דובער הכהן משעברשין, ששמע בעצמו מפי הגאון הקדוש ר’ צבי אלימלך מדינוב: שבעת הסתופפו בצל רבינו מנחם מענדיל מרימינאב, פעם אחת בסעודה שלישית הגיד הרב הקדוש מורנו הרמ”מ ששמע כרוז בשמים, שכל מי שהוא בדורו של המגיד מקאזניץ ולא יראה פני המגיד, הוא לא יזכה לראות פני משיח. ויהי בשמעו כן יוצא מפי קדשו, אז כאשר הביאו הנרות על השלחן קיבל פרידת שלום מאת רבו הקדוש ולקח מקלו בידו ותרמילו על כתפו לילך לקאזניץ לראות פני המגיד. כי פן ואולי יבא משיח והוא עוד לא ראה פני המגיד, ואז לא יזכה לראות פני משיח! ולא נתן מנוח לגופו ביום ולילה לא שקט ולא לן בשום מקום, כי אם כיתת רגליו והלך במסירות נפש למען יראה פני המגיד.

כאשר הגיע לקאזניץ, אז הלך מישור בלי התמהמה לבית המדרש של המגיד במקלו בידו ותרמילו על כתפיו, שכן כי ירא פן יתמהמה בהליכתו לאכסניא להניח תרמילו ומקלו, ויבא משיח ולא יוכל לראות פניו, יען לא ראה פני המגיד. ויהי כאשר בא לביהמ”ד שאל איה רבינו המגיד, והשיבו לו, כי הוא בחדרו הקטן סמוך לביהמ”ד. אז הלך כרגע להחדר הקטן במקלו ותרמילו, ויהי בבאו החדרה לא היה ביכלתו לראות פני המגיד, יען עמדו סביב מיטתו אשר היה שוכב שמה הרבה אנשים ונשים, והיה ירא פן אם יתעכב עוד עד אשר יקבלו כל אחד ברכתם, וביני לביני יבא משיח ולא יזכה לראות פניו… אז סיבב את עצמו לצד הכותל, והגביה רגלו אחת ונשען על הכותל ועל מקלו, ובידו השנייה נשען על אחד והגביה גופו לראות פני המגיד המונח במיטתו. וכאשר ראה פניו הגביה המגיד ראשו ואמר: “בראיה בעלמא קני”.

הסיפור נגמר כאן. אבל אנחנו, שמכירים את תולדותיו של רבי צבי אלימלך, יכולים לשאול: האם כל המאמץ היה לשווא? הלא בסופו של דבר לא זכה הצדיק לראות את פני המשיח… על כך יש להשיב בלשונו של המגיד מקוז’ניץ: “בראייה בעלמא קני”. כבר באותה ראייה, רגע חטוף של הבטה בצדיק, קנה לו רבי צבי אלימלך מעלות רבות – ובכללן גם ראיית פני משיח! מדוע?

נפתח בכך, שנושא ההתקשרות לצדיקים נראה חסר מובן בעיני רבים: הלא ישנם ספרים קדושים וחשובים, מהם ניתן לשאוב יראת שמיים ודרך בעבודת ה’. לשם מה נדרשות הנסיעה לצדיק, ראיית פניו והצדקה למענו?

אך האמת היא, שללא התקשרות לצדיק יכולת האדם להתנתק מהרע שבו מוגבלת מאוד. בחסידות דרשו על כך את הפסוקים בפרשת מחית עמלק, בה נאמר בתחילה: “תמחה את זכר עמלק”, ולאחר מכן: “אמחה את זכר עמלק”. אמנם, מוטל עלינו לעשות ככל יכולתנו, אך היכולת הזו מוגבלת לרובד החיצוני יותר של עבודת ה’. מחייה מוחלטת של הרע בנפש, אפשרית רק בסיוע מלמעלה. את הסיוע הזה מקבלים דרך הצדיק.

משל נוסף לעניין הוא שני השלבים בברית המילה: הסרת הערלה הגסה, הרע הבוטה והגלוי, נעשית ברוחניות על ידי עבודת האדם. אך הפריעה, הסרת העור הפנימי הדק, ניתנת לביצוע רק על ידי עזרה חיצונית. גם כאן ישנם פסוקים המבטאים היטב את החלוקה הזו: הפסוק התובע: “ומלתם את ערלת לבבכם”, שייך לחלק ה’מילה’, וזה המבטיח: “ומל ה’ אלקיך את לבבך”, שייך לפריעה. בשלב הזה, מבטלת הפריעה את כל המידות הרעות שבנפש הבהמית.

אך האם ראיה בלבד, מבט חטוף אחד, מסוגל לפעול כך על הנפש? מסתבר שכן. כאשר הביא אליעזר את רבקה מחרן, והיא ראתה את יצחק מתקרב אליהם, גרמה לה ההתרגשות ליפול מן הגמל עוד בטרם ידעה מיהו. עבורה, זה היה רגע ה’פריעה’. הרגע בו נפרדה סופית ממעשיהם הרעים של בית אביה.

כך ניתן להבין מדוע הכרחי היה לראות את המגיד על מנת לקבל פני משיח, וכיצד זכה רבי צבי אלימלך לבחינה זו: כאשר נפטרים מהערלה על כל רבדיה, מתגלה הפנימיות האמיתית של היהודי, ניצוץ משיח שבו. בראיית פני צדיק ובהתקשרות אליו, מקבל החסיד את פניהם של שני משיחים: ניצוץ המשיח שבצדיק (המתגלה ביתר שאת בצדיקים שהם גם מנהיגי ישראל), וניצוץ המשיח שלו עצמו המשתלהב ומתגלה.