נסיונות – באמונה

העומד הגדול בנסיונות הוא אברהם אבינו, ראש כל המאמינים, שבפרשת וירא עומד בנסיון העשירי והקשה מכולם – עקדת יצחק. תירוצים רבים נאמרו מדוע אותו נסיון של מסירות נפש – שבתקופות הגלות הארוכה רבים מבני ישראל עמדו בנסיונות כיוצא בו ואף קשים ממנו – נחשב כה קשה עבור אברהם אבינו, המאמין הגדול, שקבל הוראה מפורשת מה’.

רבי מנחם מענדל מויטבסק, בעל “פרי הארץ”, מסביר כי עיקר הנסיון אינו טמון בקושי הרגשי או המעשי אלא בהתנגשות עם אמונתו של אברהם אבינו. לאברהם, המאמין בטוב ה’ ומפרסם אותו, ‘לא מסתדרת’ מצוה להעלות לקרבן את בנו כעובדי המולך, עבודה זרה ואכזרית; הסתירה בין הבטחת “כי ביצחק יקרא לך זרע” לציווי להקריבו מקשה על האמונה; הקשיים העומדים בדרכו, כדברי חז”ל, גם הם גורמים להרגיש שה’ לא מסייע לו; והוא חש כי גופו – המורגל להיות מרכבה לשכינה – אינו נענה לו במצוה זו, כפי שמדקדקים מהביטוי “וישלח אברהם את ידו אל המאכלת” המתאר פעולה מאומצת ולא-טבעית, כאילו היד זרה לו ועליו לשלוח אותה בפקודה, וממילא נראה לו שאין זה רצון ה’ (ואליבא דאמת, מכיוון שה’ לא התכוון שאברהם ישחט את יצחק בפועל, היד לא ‘שקרה’, היא חשה שבאמת אין כאן רצון ה’ למלא).

הכלל הנלמד מכך, עבור כל אחד מאתנו, הוא כי עבודה קשה ומאומצת עדיין אינה בגדר נסיון – נסיון אמתי הוא דווקא נסיון באמונה, כשהאתגר העומד בפני האדם מתנגש עם אמונותיו, עם ציפיותיו לטוּב ה’ ועם התחושה הפנימית הטובה והזורמת שאמורה למלא אותו כשהוא ממלא את רצון ה’.

מה תכלית טשטוש-האמונה הגורם לנסיון? הפסוק אומר “כי מנסה הוי’ אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את הוי’ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם”. קשה להסביר את הפסוק הזה כפשוטו, שהרי ה’ יודע את העתיד (האם יעמוד האדם בנסיון) ואת הצפון בלבו של האדם בהווה (האם הוא אוהב את ה’ בכל לבבו ובכל נפשו). לכן נדרש בחסידות שהנסיון מעורר באדם את תוקף הדעת-הבחירה בטוב (“מנסה… אתכם לדעת” היינו לעורר בכם דעת) ומאמץ העמידה בנסיון הופך את אהבת ה’ הסמויה שלו למשהו ממשי וגלוי (“הישכם אוהבים” לשון יש וממשות).

אכן, “אין מקרא יוצא מדי פשוטו” וניתן לחבר את הפשט להסבר הפנימי: החויה-סותרת-האמונה שה’ באמת אינו יודע מה צופן העתיד, שאני נמצא בסיטואציה בה הכל מצוי בידי, שהשגחת-ידיעת ה’ נעלמת ממני ואין כל וודאות שהדברים יסתיימו טוב – היא-היא הנסיון! תכלית הנסיון היא ‘לפנות מקום’ לבחירתו הטובה של האדם – החויה שה’ ‘יצא מהתמונה’ (ח”ו) דורשת מהאדם לגלות בתוכו עוז ותעצומות, דעת חזקה ואהבת ה’, כדי לתפקד נכון. התפקוד הנכון יגרור, בסופו של דבר, את התגלות ה’ גם למפרע, בהכרה שהכל היה מתוכנן על ידי ה’ – אך האדם עמד בנסיון בכחות עצמו.

כשמבינים כך את הנסיון טמון בו גם, מיניה וביה, הכח לעמוד בו. הנסיון באמונה שלנו בה’ בעצם מבטא את האמונה של ה’ בנו – האמונה שכאשר הוא נותן לנו מקום לבטא את העצמאות שלנו לא ננצל אותה לרעה, ולא נפול בחולשה, אלא נתחזק ונעשה את הישר בעיני ה’.

—

פורסם לראשונה בעלון שבת בשבתו

לקריאת נוספת:  torathanefesh.org