אל תירא עבדי יעקב

התגובה של יעקב אבינו לחלום הסולם היא יראה, “ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה”. חז”ל מפרשים שחלום יעקב קשור למקום המקדש בהר המוריה (כמוסבר באריכות בפירוש רש”י), והנה גם בעקדת יצחק שהתרחשה באותו מקום נאמר לאברהם “עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה”.

התוכן של דברי ה’ ליעקב אבינו הוא דוקא הרגעה והבטחה, “והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך”. ממש מהדהדת כאן האמירה החוזרת בנביא “אל תירא עבדי יעקב” (פעם אחת בנבואת ישעיהו ושלש פעמים בירמיהו). המדרש קושר במפורש בין הדברים, כשהוא מפרש שהמלאכים העולים ויורדים בסולם אלו השרים של אומות העולם, וכאשר ראה יעקב את השר של מלכות אדום עולה ועולה “באותה שעה נתירא יעקב אבינו ואמר, שמא לזה אין לו ירידה. אמר לו הקב”ה ‘ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל’, כביכול אפילו אתה רואהו עולה אצלי, משם אני מורידו”. 

זמר של מוצאי שבת

הביטוי “אל תירא עבדי יעקב” מוכר לכולנו לא רק מהנביא אלא גם ממוצאי שבת קודש, “אמר ה’ ליעקב, אל תירא עבדי יעקב. בחר ה’ ביעקב, אל תירא עבדי יעקב”, וכן הלאה לפי סדר הא-ב, עד “תתן אמת ליעקב”. רבים מכירים גם את הנוסח העממי שנוסף לבתים האחרונים של הפיוט, ובו אומרים “כן אבא כן. אל תירא עבדי יעקב – לא אבא לא” (וזה מתנגן הכי טוב באידיש עסיסית).

מוסבר בחסידות שבכל מוצאי שבת עלול להתעורר הפחד. עם כניסת השבת ה’ פורש עלינו סוכת שלום, וכל השבת אנו חוסים בצילה המרגיע, מעין עולם הבא. אבל מיד אחרי “המבדיל בין קודש לחול”, כשהנשמה היתירה עזבה אותנו לאנחות, אנו חשים את הלילה האפל שבחוץ ועלולים לפחד מימי החול האפורים והקשים, ללא הרגשה של קדושה אלוקית גלויה.

כך בדיוק מרגיש יעקב אבינו כשהוא עוזב את הארץ. הוא יוצא מבאר שבע – כמו היום השביעי – והנה הוא מגיע למקום חושך, “כי בא השמש”. מלאכי ההגנה המיוחדים של ארץ ישראל עוזבים אותו, ובמקומם באים מלאכי חוץ-לארץ הפחותים בדרגה. אגב, חילוף המשמרות הזה של המלאכים הוא כנראה המקור לאמירת “שלום עליכם” בליל שבת, אלא שיעקב נמצא כבר במוצאי שבת… לכן צריך הבטחה מיוחדת, “והנה אנכי עמך”, וממש אין לך מה לפחד.

יותר מזה, יעקב לא רק בורח מאחיו. הוא יוצא בשליחות חיובית, להקים את “בית ישראל” (וכהקדמה לכך הוא קורא למקום “בית אל”), ולברר כל מה שניתן מלבן הארמי. כך גם במוצאי שבת, אחרי שמפזמים “אל תירא”, מתכוננים לצאת בבטחון לימי המעשה הבאים לקראתנו ולפעול בהצלחה ב”עבודת הבירורים” של ימי החול.

לפחד? רק מה’

בהרחבה, הפחד של יעקב הוא הפחד של עם ישראל משנות הגלות הארוכות. “ויצא יעקב” אל הגלות המרה, לסבול עול מלכויות, צרות ושמדות – עד רצח קדושי הר-נוף הי”ד. והכי מפחיד, שלא רואים את האור בקצה המנהרה, השר המאיים עולה ועולה בסולם ואנו חשים כה קטנים וחלושים… אל פחד! “וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם- הוי’ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק”.

גם כאן, יש תפקיד לדורות הארוכים של הגלות, צריך להתעסק בעשיה נמרצת וחיובית, מתוך אופטימיות ושמחה.

איך באמת מתגברים על הפחד והיראה? על ידי יראת ה’. מסופר שכאשר היה מורנו הבעל שם טוב ילד קטן, נפטר אביו הזקן, רבי אליעזר, ולפני מותו אמר לבנו: “ישראלי’ק, אהוב כל יהודי. ואל תירא משום דבר רק מהשם יתברך”. הדרכה זו – שבאמת צריכה ללוות אותנו מהגיל הרך – מוסברת בעומק בתורת החסידות: כאשר מתעוררת תחושה של פחד ויראה מדבר מסוים, ממציאות מסוימת, עלינו להמתיק את היראה הזו כאשר אנו מבינים שכל הפחדים והיראות בעולם ‘נפלו’ מיראת ה’ האמיתית. כאשר שמים לב שראוי לירא רק מהשם יתברך – כל היראות האחרות מתפוגגות ונעלמות. ויראת ה’ עצמה – היא יראה מתוקה מאד, שהרי ה’ עומד עלינו ומבטיח שהוא שומר עלינו מכל רע ורוצה רק בטובתנו הגמורה.

כך ממתיק יעקב אבינו את היראה המתעוררת ביציאה לגלות, כשהוא מעלה את כל היראה והפחד אל השורש ומגלה את יראת ה’ העמוקה. “ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה” ולכן “אל תירא עבדי יעקב”. מדת היראה הממותקת חוברת למדת האהבה, וכך נוצר השילוב המנצח של “תפארת ישראל”.

וגם אנו נאמר כאבינו יעקב: לא נירא ולא נפחד רק ממך בלבד.