בשבע עיניים – צו

ראשון – האש והאפר

עבודת המקדש בכל יום נפתחת במצות “תרומת הדשן” עליה אנו קוראים ב’ראשון’ של פרשת צו – הכהן עולה על המזבח עם המחתה בידו, לוקח מן הגחלים המאוכלות (דשן), יורד ומניח את הגחלים על רצפת העזרה ליד הכבש. רק אחר כך, מתחילים לסדר את מערכות האש שעל המזבח ולהבעיר את האש “אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה”, עד שמגיעים לקרבן תמיד-של-שחר.

התפילה שבכל יום היא קרבן התמיד הפרטי שלנו, “תפילות כנגד תמידין תקנום”. אבל היסוד המקדים את התפילה הוא העיסוק בדשן-אפר, כלומר, ההכרה “ואנכי עפר ואפר”, מדת הענוה ושפלות, כמו שנאמר במשנה “אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש [הכנעה ושפלות]”.

התפלה עצמה שבאה אחר-כך, היא אש גדולה של אהבה המתלהבת ועולה למעלה, “אש תמיד” השורפת את קרבן התמיד. אחרי שהאדם רואה עצמו כאפר, אזי האפר הזה מביע אהבה לה’. זה הסוד של “תרומת הדשן” – הדשן מתרומם ועולה עד אין סוף.

שני – אכילת כהנים

בקרבנות חטאת ואשם, בשר הקרבן נאכל על-ידי הכהנים בבית המקדש. זה לא רק ‘פרס’ לכהנים על עבודתם, אלא חלק חשוב בתהליך הכפרה – “כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים”, כמו שיש “אכילת מזבח” כך יש את אכילת הכהנים. זו ממש עבודה, ולפעמים הכהנים עובדים קשה לאכול הרבה בשר.

יש קשר עמוק בין הנשמות, וכאשר הכהן אוכל הוא משפיע על האדם החוטא (שעשה תשובה) ומכפר עליו. הדבר מזכיר את יצחק אבינו שאכל ושתה כדי להגיע להשראה עליונה לברך את בנו. אברהם אבינו היה אוכל יחד עם האורחים הרבים שהגיעו אליו (שלא יתביישו לאכול), אבל יצחק אבינו אכל לעצמו ואכילתו השפיעה על הנשמות הקשורות אליו.

האכילה של יצחק שונה מאכילה שאנחנו מכירים, זוהי אכילה של עולם הבא, טעם גן עדן, “וָאֹכַל מִכֹּל” – ומתוך העולם הבא, שבו אין חציצה בין הנשמות, מברך יצחק את הנשמות בעולם הזה. גם הכהנים האוכלים מתקשרים למידת הגבורה של יצחק אבינו, ובאכילתם מברכים ומכפרים.

שלישי – פרסום הנס

קרבן תודה מובא בארבעה מקרים, כפי שנלמד מפרק קז בתהלים: “יוֹדוּ לַה’ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה”. זהו המקור גם לברכת “הגומל”, כמו שנפסק להלכה: “ארבעה צריכין להודות: חולה שנתרפא, וחבוש שיצא מבית האסורים, ויורדי הים כשעלו, והולכי דרכים כשיגיעו לישוב, וצריכין להודות בפני עשרה” (רמב”ם הלכות ברכות י, ח).

בקרבן תודה ובברכת הגומל יש שני חלקים: ראשית, הודיה על הטובה הגדולה שנעשתה לי, הבעה אישית של ספירת ההוד בנפש – “יודו לה’ חסדו”, הייתי חולה מסוכן והנה אני חי ובריא, איזה חסד. בשביל זה אפשר אולי להסתפק בפנייה אישית שלי אל ה’…

אבל צריך להוסיף את השלב הבא, “ונפלאותיו לבני אדם”: לשים לב לא רק לטוב שהגיע לי, אלא לגילוי האלוקי שהיה כאן, פלא ונס (גם אם הוא מלובש בטבע). את זה צריך לפאר ולרומם, בהבעה של ספירת התפארת. לשם כך צריך לפרסם את הנס ברבים, לעלות למקדש ולערוך סעודת הודיה מפוארת, בשר הקרבן עם ארבעה סוגי לחם. בשלב הזה, ההודאה עולה קומה גם עבור האדם עצמו המכיר בפלא שנעשה עמו, וכולו אומר שירה – “בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת הוי’” בגימטריא ארבעה צריכים להודות.

רביעי – מועט מחזיק את המרובה

“וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד”, מפרש רש”י “זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה” – כל עם ישראל ‘נדחסו’ במקום קטן (חצר המשכן כולה היתה בגודל 50 על 100 אמה, וכדי להכניס בתוכה 600,000 איש צריך שיעמדו 120 אנשים בכל אמה מרובעת…).

“מועט מחזיק את המרובה” הוא סוד אהבת ישראל: כאשר יהודים אוהבים זה את זה, הם יכולים להתכנס יחד במקום קטן ביותר, כדברי חז”ל על איש ואשה האוהבים זה את זה שיכולים לשכב על להב הסיִף. והרמז היפה בגימטריא: “כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד” = מועט מחזיק את המרובה = אהבת ישראל!

לא לחנם אמר רבי עקיבא “‘ואהבת לרעך כמוך’ – זה כלל גדול בתורה”. כלל גדול בתורה פירושו שזהו דבר ‘מועט’ לכאורה, מצוה אחת בת שלש מלים, אבל הוא כולל את כל התורה כולה – מועט מחזיק את המרובה.

נעמיק עוד: יש אהבת ישראל ויש אהבת ה’. אהבת ה’ שלנו היא בלי גבול, “ואהבת את ה’ אלהיך [שהוא בלי גבול כלל] בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך [מעבר לגבולות שלך]”. אהבת ישראל היא לכאורה דבר מוגבל, “ואהבת לרעך כמוך”, הוא מוגבל ואתה מוגבל… אבל באמת בתוך החבר שלך יש משהו לא מוגבל, ה’ נמצא בתוכו – מתגלה באהבת ה’ שבקרבו – וכאשר אתה אוהב אותו לגמרי האהבה הזו כוללת את הבלי גבול שבתוכו, מועט מחזיק את המרובה. זהו סוד הפסוק השלם “ואהבת לרעך כמוך אני ה'” – אני ה’ נמצא בתוך כל יהודי, וכשאתה אוהב אותו אתה אוהב אותי, כמו שרומזת גם הגימטריא: ואהבת לרעך כמוך אני הוי’ =  ואהבת את הוי’ אלהיך!

חמישי – חלוק לבן

“וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת. וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ”… מדובר כאן על ‘שבעת ימי המילואים’ שבהם התחנכו אהרן ובניו. אבל שימו לב: מי שממלא את תפקיד הכהן הוא דוקא משה רבינו! אהרן ובניו הם הבעלים, הסומכים את ידיהם על הקרבן, אבל את ההקרבה עצמה עושה משה. במשך שבעה ימים משה היה הכהן ובכך הוא הכניס את אהרן, אחיו הגדול, ואת בניו להיות כהנים, ולבסוף הוא עצמו חזר להיות בן-לוי פשוט.

הכהנים חייבים לעבוד כשהם לבושים בבגדי כהונה, ומה לבש משה רבינו בשבעת ימי המילואים? אומרים חז”ל שמשה עבד בחלוק לבן, בניגוד לבגדי אהרן הכהן הגדול שיש בהם שלל צבעים צבעים. יש לכך משמעות עמוקה: משה יכל לשמש ככהן מפני שהתעלה לשורש הנשמה שלו, ה’אַיִן’ של משה, כמו הצבע הפשוט הלבן לפני שיוצאים ממנו כל קשת הצבעים, האחדות שמעל הריבוי. הכל בסוד המלה אחד – בגד א למשה, ח בגדי כהן גדול, ד בגדי כהן הדיוט.

על משה נאמר “לא כן עבדי משה” – יש בו גם את בחינת ה’לא’, לשון לוי, וגם בחינת ‘כן’ לשון כהן.

פרשת צו יום שישי – תיקון היסוד

“וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים… וַיִּשְׁחָ֓ט וַיִּקַּח משֶׁה מִדָּמוֹ”… איל המילואים הוא קרבן מיוחד בימי המילואים. ומפרש רש”י: “איל המילואים,  איל השלמים, שמילואים לשון שלמים שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם”.

בחסידות ישנו ביטוי “שלמות עצמית” הקשור לשמירת הברית ותיקון היסוד. כאשר אדם שומר את בריתו, נאמן לעצמו ועצמיותו ויודע מתי וכיצד להשפיע ולהתקשר – אזי השלמות העצמית שלו אינה נפגמת. אבל במידה שהוא פוגם את בריתו, אזי השלמות העצמית של הנפש האלוקית שבו מתעלמת ונסתרת.

שמירת הברית שייכת לספירת היסוד, המדה השישית (המקבילה לקריאת ‘שישי’ בפרשה), מדתו של יוסף הצדיק, “צדיק יסוד עולם”. אם כן, איל המילואים – לשון מילוי ושלמות – מבטא את דרגת השלמות העצמית שאליה מגיעים כעת הכהנים. וזאת על-ידי משה רבינו, צדיק יסוד עולם, המקריב את איל המילואים. רמז לכך יש במלה “וישחט” שעליה מופיע הטעם הנדיר ‘שלשלת’, כאשר השלשלת העיקרית בתורה היא במלה “וימאן” המדברת על עמידת יוסף הצדיק בניסיון.