ברית מילה

“אשה כי תזריע וילדה זכר… וביום השמיני ימול בשר ערלתו”[א]. אחת ההלכות הנלמדות מפסוק זה היא שמילה דוחה שבת, “וביום השמיני… ואפילו בשבת”[ב] (פעולת הברית בהקשר אחר היא חילול שבת, וכאן היא דוחה שבת). הלכה נוספת הנלמדת מכאן[ג] היא שמילה דוחה צרעת (הנושא העיקרי של הפרשה): בדרך כלל אסור לחתוך את נגע הצרעת, “קוצץ בהרתו” (הנלמד מ”השמר בנגע הצרעת”[ד]), אך אם יש בערלה צרעת – חותכים את העור הנגוע לשם מצות מילה. אם כן, מילה דוחה שבת וצרעת, אלא שרק מילה בזמנה (ביום השמיני) דוחה שבת ואילו מילה שדוחה צרעת היא “בין בזמנה בין שלא בזמנה”.

מילה, שבת, צרעת – אמונה תענוג רצון

השבת והצרעת קשורים לשני כוחות בכתר, הרובד העל-מודע של הנפש. שבת היא תענוג, “ענג שבת”, התענוג הנשמתי של הנפש האלקית. צרעת קשורה לרצון (בצרעת ורצון אותיות רצ משותפות): “הדם הוא הנפש”[ה] (ונפש פירושה גם רצון[ו]), וזרימת הדם כראוי בבריאות הגוף קשורה לכח הרצון, ריצת הדם מתוך הרצון (בניגוד ללובן הצרעת המטמא).

לחתוך את נגע הצרעת פירושו שיש משהו בברית מילה ש’חותך’ את הצרעת! הברית מגלה את הקשר העצמי שלנו עם ה’, ובכך מתקנת את הרצון ומרפאה את המחלה (כל מחלה בגוף ובנפש, כיון שכל המחלות כלולות בנגע צרעת).

מילה דוחה שבת פירושו שיש משהו מעל התענוג. מה שגובר על התענוג הוא כח מסירות הנפש. במילה מתגלה אצל התינוק כח עמוק, בלא-מודע, שהוא יהודי ומוכן למסור את הנפש עבור ה’, וכן המילה מכשירה את התינוק להיות ‘חיל’ של ה’ – וזה מעל השבת! כמו שמילה דוחה שבת גם “פיקוח נפש” (הצלת חיים) דוחה שבת, והדברים קשורים זה לזה: מילה היא הנכונות ל”פיקוח נפש”, למסור את הנפש עבור ה’, עבור התורה ועבור יהודי אחר (“יהרג ואל יעבור”).

בכוחות הנפש, יש בכתר ‘שלשה ראשים’: הרצון, מעליו התענוג, ומעליו האמונה. ברית המילה – עם ההתקשרות העצמית ומסירות הנפש – באה מכח האמונה, ולכן היא דוחה שבת וצרעת.

התענוג המתוקן הוא ענג שבת. הרצון המתוקן הוא הרצון לקיים את רצון ה’, כל מצוות התורה, המפעיל את ריצת הדם הבריאה. כשאנו שומרים את הברית, מהכח העליון בכתר – האמונה – אנו מגיעים לתענוג ולרצון המוחלטים, ומהכתר מתקנים את כל הספירות. שנזכה למול את לבבנו ולעבוד את ה’ בשמחה.