גאולה שלמה

נראה שהמושג גאולה מוכר היטב, אבל לא מספיק. לימוד יסודי של מושג בתורה מתחיל בעיון במשמעות הפשוטה של המלה ובניתוח הדקדוקי שלה (רובד הפשט), וגם בהתבוננות בהופעותיה השונות בתנ”ך, כדרכם של חז”ל שהיו “סופרים אותיות שבתורה” (מה שמתקשר כבר לרובד הרמז).

השרש גאל

הריכוז הגבוה ביותר של השרש גאל בתורה הוא בפרשות בהר ובחקותי (זוג פרשות המחוברות יחד ברוב השנים). עד אז, השרש מופיע בתורה רק 3 פעמים, והנה בפרשת בהר הוא מופיע 19 פעמים ובפרשת בחקותי 12 פעמים. כבר הגענו לרמז יפה: גאל – ג פעמים עד פרשת בהר, ועוד אל פעמים בפרשות בהר-בחקותי. בסך הכל, השרש גאל מופיע 45 פעמים בתורה, בגימטריא גאולה [כאשר פעם אחת זהו שֵם של אדם, “יגאל בן יוסף” (אחד המרגלים), דהיינו שמלבד זה השרש גאל מופיע בתורה יגאל פעמים…].

בדרך כלל, לשרש גאל יש משמעות חיובית, אך לפעמים גם משמעות שלילית של לכלוך וטינוף, כמו “נְגֹאֲלוּ בַּדָּם”, “וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי”. זו תופעה מוכרת, אותו שרש עם משמעויות הפוכות (כמו לשרש – לעקור או להעמיק שרשים. לסקל – להשליך אבנים על מישהו או לפנות מקום מאבנים). ממילא, נלמד מכאן שהמשמעות החיובית של גאל היא ניקיון. כלומר (כך מפרשים המדקדקים), גאולה פירושה הסרת חוב ושעבוד – כמו הסרת טינוף. גם גאולת שדות (בפרשת בהר) פירושה הסרת החוב, כיון שבדרך כלל השדה נמכרה בגלל חוב והגואל פורע ומסלק את החוב.

גאל וגעל

בהקשר הזה, נתבונן בעוד תופעה חשובה, הקשר בין האותיות א-ע. שתי אותיות אלו מתחלפות פעמים רבות בגלל ההגייה הקרובה שלהן (באותיות הגרוניות), כפי שניכר אצל מי שאינו יודע לבטא כראוי ע ובמקומה אומר א. חילוף בין אותיות מאותו מבטא מצוי בלשון הקודש, אך כאן יש תופעה מיוחדת: מתברר שבהרבה מאד מקרים יש קשר משמעות בין שרש שבו נמצאת האות ע לשרש המקביל שבו נמצאת א, וניתן לקבוע ככלל שה-א מבטאת את הממד הפנימי וה-ע את הממד החיצוני. הדוגמה המובהקת לכך היא במלים אור ועור. לאחר חטאו של אדם הראשון, ה’ עשה לאדם ולאשתו “כתנות עור” – ועל כך נאמר במדרש שבספר-התורה של רבי מאיר היה כתוב “כתנות אור” (מתאים לשמו, מאיר). אין הכוונה לחילופי נוסחאות בתורה, אלא לתוכן פנימי האומר שאילולא חטאו של אדם הראשון גופו-לבושו היה מאיר, מזוכך וטהור, וכעת העור החיצוני של הגוף מסתיר על האור הפנימי של הנשמה.

לפי זה, השרש גאל מתקשר לשרש געל. והנה, השרש געל מופיע בתורה חמש פעמים בלבד, כולן בפרשת בחקותי, הפרשה שבה יש הופעות רבות של השרש גאל (תופעה שכבר מצביעה על הקשר בין השרשים)! המפרשים מסבירים שגעל פירושו פליטה וריחוק – “וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם” פירושו לא ארחק אתכם (כתרגום אונקלוס), וכן “הגעלת כלים” היא הכשרתם על-ידי פליטת האיסור – וגם משמעות של מיאוס, כמו בפסוק “וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ” (בתיאור הילדה המלוכלכת בדם הלידה), ומכאן הביטוי “גועל נפש” וכן “מגעיל” בשפת הדיבור היום. נמצא שהשרש געל קרוב מאוד למשמעות השלילית של השרש גאל (“אגאלתי”), ומכל מקום זהו מקרה נוסף שה-א היא הפנימיות של ה-ע: אם נזכה, ה’ יגאל אותנו, ואם לא – חס ושלום – הוא גועל בנו. וכשם שהגעילה היא ריחוק כך הגאולה לעומתה היא קרבה.

רמזי גל בפרשה

האותיות המשותפות לגאל וגעל הן גל, מזכיר את לג בעומר שחל תמיד קרוב לפרשות בהר-בחקותי. והנה, אם נתבונן בפרשת בחקותי נגלה, שוב ושוב, רמזים מובהקים ל-גל, דהיינו למספר 33. ראשית, פרשת בחקותי היא הפרשה ה-33 בתורה. שנית, בפסוק הראשון של הפרשה יש 33 אותיות.

ועוד הברכות בתחילת הפרשה ערוכות במבנה מסודר. הברכות מחולקות לשלשה חלקים עיקריים עם פתיחה דומה: “וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם” (כאשר גשם רומז לברכות הגשמיות בכלל, כדברי הבעש”ט), “וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ”, “וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם” (הכל נכלל בגשם, ראשי תבות גשם-שלום-משכן). והנה, מתחילת הפרשה עד סוף החלק הראשון יש 33 מלים. החלק השני מתחלק מבחינת התוכן לשני חלקים: שלשה פסוקים מ”וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ” עד “וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב” – ובהם 33 מלים – ושני פסוקים נוספים, “וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם… וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ”, ובהם 17 מלים, 17 היא הנקודה האמצעית של 33. ובחלק השלישי, מ”וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי” עד “וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת” שוב 33 מלים.

גם המשך הפרשה בנוי במספר 33. מיד לאחר הברכות כתובות הקללות, התופסות 33 פסוקים בדיוק. ולבסוף הפרק האחרון (דיני ערכין ועוד) שיש בו 33 פסוקים ועוד פסוק אחרון העומד בנפרד כסיום לכל הספר, “אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי” (ובסך הכל 34 פסוקים, גאל).

משכן ומקדש

נחזור לפסוק שבו מופיע לראשונה השרש געל: “וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם”. זהו היעוד וההבטחה על בניין המקדש – ובמיוחד, בית המקדש השלישי והנצחי. אבל צריך להבין, ראשית מדוע המקדש נקרא כאן “משכן”? ושנית, מה בכלל המשמעות של סיום הפסוק, “ולא תגעל נפשי אתכם”? לכאורה, לא מתאים לומר בהקשר כל-כך חיובי שה’ לא יגעל אותנו (כמו לומר “אני אוהב אותך ולא שונא אותך”)!

נפתח במושגים משכן ומקדש. בדרך כלל, המשכן הוא הבית הזמני (האהל, ליתר דיוק) שבנה משה רבינו במדבר סיני, והמקדש הוא הבית הקבוע שנבנה בירושלים, בהר המוריה. אך חז”ל כבר אמרו “משכן נקרא מקדש ומקדש נקרא משכן” – המשכן נקרא מקדש בציווי על עשיית המשכן הפותח במלים “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”, והמקדש נקרא משכן אצלנו, “וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם”.

ומה באמת ההבדל במשמעות? המקדש מבטא את העבודה שלנו, מלמטה למעלה – אנו מקדישים מקום, בית וכלים, ומייחדים אותם לעבודת ה’. והמשכן מבטא את השראת השכינה של ה’, מלמעלה למטה, “וְשָׁכַנְתִּי”. הן במשכן והן במקדש היו שני הצדדים – מרכז העבודה, המקדש, ומקום לגילוי השראת השכינה, המשכן. מצד המקדש, העבודה האנושית, העיקר הוא המזבח, ומצד המשכן, השראת השכינה, העיקר הוא קדש הקדשים.

האם ניתן להכריע מהו העיקר? מקובל לומר שיש בזה גישות שונות: ולדעת הרמב”ם העיקר הוא המזבח, המקדש, ולדעת הרמב”ן העיקר הוא קדש הקדשים, המשכן. אך הדבר תלוי גם במהלך הדורות בהיסטוריה: בתחילה המוקד הוא יותר במקדש, בעבודת הקרבנות – כך היה במשכן וגם בבית ראשון ובבית שני. אבל ביעוד של הבית השלישי העיקר הוא השראת השכינה, המשכן, ולכן נאמר “וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם”. זהו עומק דברי חז”ל “משכן נקרא מקדש ומקדש נקרא משכן” – המשכן הראשון נקרא מצד האמת מקדש, כי העיקר בו העבודה שלנו, ואילו המקדש העתיד נקרא באמת משכן כי העיקר בו הוא השראת השכינה.

לא להגעיל

כעת נבין את הביטוי המיוחד “וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם”. בעבודת הקרבנות במקדש יכולה להיות בעייה! העבודה הזו יכולה ‘להגעיל’ את הקב”ה, כשהיא נעשית רק בצורה חיצונית, כפולחן דתי בלבד, ללא כוונה פנימית, ללא רצון לקרבת ה’ וללא מחויבות לתיקון המידות והמעשים. הרי כך צעקו כל הנביאים על ישראל בזמן המקדש, “לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'”, “הֲיִרְצֶה ה’ בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן?”.

אם אנו מתייחסים רק לצד של ה’מקדש’, מקום עבודה, הקרבת קרבנות ומנחה – העבודה עצמה עלולה להפוך לרועץ, עד שה’ אינו חפץ בה. כך בדיוק נאמר בקללות בהמשך הפרשה, “וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲ וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם” – אין לי נחת רוח בקרבנות (שימו לב שכאן נאמר “מִקְדְּשֵׁיכֶם” ולא משכן), וכדברי הנביא “הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשׂא”. במצב כזה, אין פלא שהמקדש נחרב! לכן, ביעוד של הבית השלישי, חייבים להדגיש את תיקון הלב והמעשים, תיקון האדם והחברה, ואז הקב”ה יבוא לשכון בינינו. עבודת הקרבנות אכן תחזור, אבל העיקר יהיה ביטוי הקשר הפנימי, השראת השכינה במקדש שנקרא משכן, “וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם”, גאולה ללא געולה, במהרה בימינו אמן.

מתוך השיעור השבועי של הרב יצחק גינזבורג בי”ז אייר תשע”ו