כוכב מיעקב

בדברי בלעם האחרונים, על “אחרית הימים”, הוא אומר “אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת”[1]. מיהו ומהו ה”כוכב”?

הרמב”ם כותב “‘דרך כוכב מיעקב’ זה דוד, ‘וקם שבט מישראל’ זה מלך המשיח. ‘ומחץ פאתי מואב’ זה דוד… ‘וקרקר כל בני שת’ זה המלך המשיח”[2] – אם כן ה”כוכב” הוא דוד. אמנם מהמדרשים[3] עולה ש”כוכב” הוא מלך המשיח (דהיינו שכל הפסוק מדבר על המשיח), ולכן רבי עקיבא דרש את “דרך כוכב מיעקב” על בר כוכבא (כמו שיתבאר).

שלשת הפירושים קשורים זה לזה: דוד ומשיח ודאי קשורים, והמשיח עצמו נקרא דוד[ז], אך גם בכל יהודי יש ניצוץ משיח[ח]. הסימן: משיח יהודי דוד ראשי תבות מיד, משיח יבוא “תיכך ומיד ממש”[ט].

יהודי כוכב

בכללות, הקב”ה נמשל לשמש[י], וכל ישראל נמשלו ללבנה (המקבלת אורה מהשמש)[יא], אך כל יהודי בפני עצמו הוא כוכב הדורך בשמים. “אין לך אדם שאין לו שעה”[יב], לכל אחד יש שעה לדרוך, שעה להופיע בהסטוריה, שעה של הופעה משיחית בחייו.

באנגלית (ובשפות נוספות) ‘כוכב’ הוא גיבור, כמו כוכבים בסרטי קולנוע. הכוכבים של הסרט הם היהודים. יש עוד שחקנים, הלא-יהודים, אבל הכוכבים הם היהודים. כל יהודי הוא כוכב עם כח משיח שיופיע בשעה שלו.

ובדרך רמז: ידוע שכוכב הוא כו-כב הוא כו, שם הוי’ ברוך הוא, ו-כב הוא עשרים ושתים אותיות התורה. אם כן, זהו חיבור של הקב”ה והתורה, “אורייתא וקוב”ה כולא חד”. אפשר לחלק את המלה גם בדרך אחרת: כו הן האותיות הפנימיות ו-כב הן האותיות החיצוניות-המקיפות, היינו שה’ הוא בתוך התורה.

ועוד תופעה יפה: כוכב = 48, והנה אם כופלים את האותיות של כוכב זו בזו (הכאה), כ פעמים ו פעמים כ פעמים ב מקבלים 4800, מאה פעמים 48 (תופעה נדירה). מכאן רמז שבכל יהודי, כל כוכב, יש פוטנציאל של מאה כוכבים. בכל נשמה יש עשרה כחות (כוחות הנפש המקבילים לעשר הספירות) והם מתכללים זה בזה ומגיעים למאה. הבטוי למספר מאה בנשמה הוא בהלכה שצריך לברך מאה ברכות בכל יום[יג], כך מופיעים מאה כוכבים בכל כוכב.

כל הבטוי דרך כוכב מיעקב הוא כפולה של 26 (הוי’), 19 פעמים 26. והנה 19 = חוה, ובתוספת 26 = אדם (סוד מילוי מ”ה של שם הוי’, יוד הא ואו הא, כאשר המילוי עולהחוהוהכל עולה אדם) – רמז לכל יהודי בישראל, “אתם קרוים אדם”[יד]. וכמובן רומז גם לפירושים האחרים, שהרי אדם ראשי תבות אדם דוד משיח[טו].

הכוכב שהכזיב

נחזור לפירוש ש”כוכב” הוא המשיח[טז]. בירושלמי נאמר “תני רבי שמעון בן יוחי, עקיבה רבי היה דורש ‘דרך כוכב מיעקב’ דרך כוזבא מיעקב [ובמדרש: ‘אל תקרי כוכב אלא כוזב’]. רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא. אמר לו רבי יוחנן בן תורתא, עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא”[יז]. וכך מביא הרמב”ם בהלכות מלכים[יח] שרבי עקיבא חשב שבר כוכבא הוא המשיח “עד שנהרג בעוונות” והתברר שאינו. כל יהודי הוא כוכב ויש בו ניצוץ משיח, ורבי עקיבא האמין שבר כוכבא יממש את הניצוץ שיש בו. כאשר החכם שבדור, רבי עקיבא, ‘חותם’ על בר כוכבא, זוהי נתינת כח עצומה, ואף על פי כן כל העסק נכשל (ו”עלו עשבים בלחיינו”)…

 אפשר לפרש שהדרשה “דרך כוזבא מיעקב” היא למעליותא: כלומר, שמו של בר כוכבא היה “בר כוזבה” או “כוזיבא” (כמוזכר בדרך כלל)[יט], ורבי עקיבא דרש עליו את הפסוק “דרך כוכב מיעקב”, בחילוף כוכב-כוזב, לומר שהוא המשיח (ומכאן התקבל הכינוי החיובי ‘בר כוכבא’, שאינו נמצא במקורותינו). אבל יש מפרשים[כ] ש”כוזבא” פירושו כאן מלשון כזב, ודרשה זו נאמרה לאחר שהתברר שבר כוכבא נכשל ורבי עקיבא נוכח שטעה (או בחיי בר כוכבא או לאחר שנהרג). וכן משמע בגמרא שהשם כוזבא נדרש לבסוף לגנאי, לשון שקר וכזב[כא].

יתכן שבר כוכבא נקרא מתחילה בר כוזבא כיון שמוצאו מהעיר כזיב בנחלת יהודה. אכן, המקום כזיב עצמו הוא מלשון אכזבה, כמו שמפרשים ששלה בן יהודה נקרא בשם זה, לשון אשליה-אכזבה, כיון שנולד בכזיב, “והיה בכזיב בלדתה אתו”[כב]. מיהודה יוצא מלך המשיח, ותחילת בריאת “אורו של משיח” היא במעשה יהודה ותמר, בהמשך להולדת שלה בכזיב – וכך מפורש בדברי האר”י שכאן רמוז השורש של בן כוזיבא[כג]. 

כוכב דרומי

והנה בגמרא[כד] מסופר על גבורתו של “בר דרומא” במרד ברומאים, ועל כך שאמר לקב”ה “אל תעזור ואל תפריע” (ולבסוף נהרג) – ובר דרומא הוא-הוא בר כוכבא (שהרי מה שמסופר עליו בגמרא נאמר במדרש על בר כוזיבא)! יתכן שנקרא בר דרומא מפני שבא מהדרום, מכזיב בנחלת יהודה, אבל ודאי יש גם רמז עמוק בשם הזה (“שמא מלתא”)[כה].

מצד אחד, “הרוצה להחכים ידרים”[כו], דרום הוא חסד בקבלה וגם מקור החסד, חכמה (ראש ‘קו ימין’ במערכת הספירות). אבל כמו שיש חכמה בקדושה יש חכמה דלעומת זה. כך נאמר בפרשת המרגלים “עמלק יושב בארץ הנגב”[כז] – עמלק הוא גדול החכמים להרע. אמונת ישראל מתלבשת בחכמה שבנשמה (כמבואר בתניא), ועמלק מטיל ספק באמונה (עמלק = ספק), הוא הספקן-הסקפטי הנצחי. והנה אברהם כל הזמן הולך ונוסע הנגבה[כח], לאור אין סוף[כט], לדרום – דר ברומו של עולם. אבל כעת יש עוד פירוש: אברהם הולך כל הזמן להלחם בעמלק, להלחם בספק. אברהם הוא “ראש כל המאמינים”, הוא מחדיר בנו אמונה, בזכותו אנו “מאמינים בני מאמינים”, וכדי להנציח זאת הוא הולך להלחם בעמלק.

אם כן, בפני בר דרומא עומדות שתי דרכים: החכמה האמתית של הקדושה, האמונה של אברהם, או הספק של עמלק. הספק בא מהישות, “אני ואפסי עוד”[ל], לעומת החכמה שבבחינת אין ובטול. הספק העמלקי מסלק את ה’ – וזה מה שבר דרומא אמר לה’ “לא צריך אותך”…

זה הנסיון של כל כוכב-משיח: הוא נמצא בדרום, בכזיב, ויש סכנה שיהפוך לכזב, אכזבה ואשליה. בכלל עיקר האכזבה הוא בנוגע למשיח, שבו תולים את התקוות לתיקון עולם וכשהוא מכזיב יש נפילה גדולה. יש כאן תהליך של הפסד-התדרדרות, כפי שהיה אצל משיח השקר הראשון, בר כוזיבא, וכנראה אצל כל משיחי השקר הבאים במשך הדורות: הכל יוצא מהפסוק “דרך כוכב מיעקב” – תחילה הוא כוכב, אחר כך הוא כזיב-כזב, כוכב נופל. אכן, המשיח נמצא בסכנת נפילה, דוד מלכא משיחא נקרא “בר נפלא”[לא].

“מרובה מדה טובה ממדת פורענות” וודאי אפשר להצליח ולהיות כוכב אמתי. בדרום של הקדושה, היעד של אברהם אבינו שהולך ונוסע הנגבה, הוא להגיע למי שדר ברומו של עולם, ואותו כוכב הנמצא בסכנת נפילה צריך להתרומם מכח הדרום, להחזיר את הכזיב ולהעלות אותו לכוכב עליון, ובא לציון גואל, “דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל”.