הפיכת הפחד לתחיה נצחית

פינחס, יצחק ואליהו

פינחס – על שמו קרויה פרשתנו – קשור בשתי דמויות עיקריות בתנ”ך:

פינחס בגימטריא יצחק[א], והוא נוקט במדת יצחק – גבורה ויראה. בחסידות מבואר שיראת ה’ היא פנימיות מדת יצחק – עליו יחד ה’ את שמו כ”פחד יצחק”[ב] – והיראה מעוררת גבורה חיצונית. פחד מתוקן אינו משתק את האדם אלא משמש מניע לפעולה והתגברות על מקור חששותיו. כך, יראת השמים של פינחס ופחדיו מחֵמת ה’ על חטא ישראל גרמו לו לפעול בגבורה כנגד החוטא. התאזרות פינחס בגבורה המתיקה את הדין והחמה של ה’ (“פינחס… השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם”[ג]) ודין המות שגזר מנע דין מות חמור בהרבה (“ולא כִליתי את בני ישראל בקנאתי”). המתקת דין על ידי נקיטת גבורה היא “המתקת הדינים בשרשם”. שיא ההמתקה במעשה הוא זכית פינחס ב”ברית כהֻנת עולם”[ד] (של ה”כהן איש חסד”) ובברכת “בריתי שלום”[ה].

חז”ל אמרו כי “פינחס זה אליהו”[ו] – פינחס אוחז בקנאתו ב”חרב נֹקמת נקם ברית”[ז] ואליהו הוא “מלאך הברית”[ח] המקפיד על שמירת הברית ומקנא לה. לכאורה, ראוי היה לומר ‘אליהו זה פינחס’, כסדר הדורות בתנ”ך, ואודות הדיוק “פינחס זה אליהו” מוסבר[ט] כי שרש נשמת אליהו הוא נצחי – כשם שאליהו לא מת, והוא ממשיך לפעול בעולם גם אחר סיום ימיו-ספורו בתנ”ך, כך הוא חי באופן נצחי לפני לידתו, מבריאת העולם[י]. שרש נשמת אליהו הנצחי – שקדם לפינחס בסדר הדורות – התעבר והתעורר בפינחס כשפעל בקנאתו[יא]. נצחיות אליהו היא “רוח חיים” שהוא מפיח באחרים – הוא הראשון שזכה ל”מפתח תחית המתים”[יב] ו”תחית המתים [תהיה] על ידי אליהו הנביא”[יג].

בזהר¹ מפורש שגם במעשה פינחס היה מעין תחית המתים – פינחס ראה את האותיות מו מהמלה מות מרחפות באויר והצליח לצרפן (בכח “פחד יצחק“) ל-רח (= פינחס) ולזכות ל”רומח“[יד].

“פחד יצחק”

יש קשר מהותי בין נקיטה במדת הפחד באופן ראוי וממותק לכח תחית המתים: דווקא את הפחד העמוק ביותר – פחד המות – ניתן להפוך למקור של חיי נצח. תיקון והמתקת הפחד הם בריכוזו והעלאתו לנקודה אחת – יראת ה’ (כצוואת אבי הבעש”ט לבנו “אל תפחד משום דבר, רק מה'”[טו]). הפיכת כל פחד ליראת ה’ הופכת אותו למקור חיים אמיתי – “יראת הוי’ לחיים”[טז]. כשפחד המות הופך ליראת ה’ פנימית, פחד הניתוק מה’ (מות רוחני), נמתקת חוית הפחד ונחשף בה ממד של שעשוע – באמת “לא ידח ממנו נדח”[יז] ושום יהודי לא יפרד מה’, וממילא פחד הניתוק (המתגלה כמופרך) רק מחדד את עונג הדבקות בה’ ומעורר צחוק הפתעה ושעשוע כשמתגלה שגם בנפילה-לכאורה נשארים קשורים לה’, עד שגם ה”פחד [עצמו] יצחק”[יח].

דוגמה לתהליך ניתן למצוא בלימוד תורה: על הפסוק “אשרי אדם מפחד תמיד”[יט] אמרו חז”ל “ההוא בדברי תורה כתיב”[כ] – אשרי המפחד תמיד משכחת תלמודו ולכן חוזר עליו תמיד. פחד השכחה הוא פחד ממות רוחני – מאיבוד המטען הרוחני שצבר האדם בחייו ונפילתו לתהום הנשיה (וכ’הפחדת’ “כל השוכח דבר ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו”[כא]) – אך הפחד גורם לחיים נצחיים של התלמוד במח האדם והופך אותו למאושר ו’צוחק’ (“אשרי אדם מפחד תמיד”). על הפחד התומך בשקידת הלימוד ובדבקות בחיים האלקיים נאמר “עץ חיים היא למחזיקים בה ותֹמכיה מאֻשר”[כב].

הקשר בין פחד ממות לחיים נצחיים ותחית המתים חורז את כל הפרשה:

סוד הנחלות

אחר שבחי פינחס פותחת הפרשה במנין בני ישראל ויחוסם – מנין אפוף ‘פחד מות’, בו מצוינים כמה אנשים שמתו ומשפחתם נכרתה משלשלת הדורות ובסיומו נאמר כי אין בו איש מיוצאי מצרים המבוגרים שכבר מתו (למעט יהושע וכלב). מודגש כאן שפחד מות אמיתי אינו ממיתת הפרט, אלא מכריתת שרשרת הדורות, ויחוס המשפחות למרות מיתת יוצאי מצרים מלמד על חוסן העם ומשפחותיו – הצבור חי לנצח, למרות מיתת הפרטים[כג].

בכך המפקד והיחוס הם ההקדמה לפרשת הנחלות. בכניסה לארץ מקבל עם ישראל דין צבור והופך מאוסף פרטים (העלולים למות או להכרת ח”ו) לצבור החי לנצח – “צבור לא מת”[כד]. אכן, גם לגבי כל פרט יש ממד קיום נצחי בקריאת שמו על נחלתו, כרמוז בפסוק “דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת”[כה] – למרות המות וחילופי הדורות ארצו-נחלתו עומדת ומעמידה אותו חי לנצח. הנחלה ממשיכה את נחל הדורות, לבל יכזבו מימיו.

בנות צלפחד

פחד המות והכריתה מתבטא בטענת בנות צלפחד[כו], שחששו כי שם אביהן יכרת משום שמת ללא בנים ולא זכה לנחלה. אותו פחד מות – לצד אהבת הארץ, המכירה שהארץ נותנת קיום נצחי לאדם – דחף את בנות צלפחד לבוא למשה, וגרם שתקבלנה נחלה נצחית ב”ארץ החיים”.

קשר בנות צלפחד לפחד המתוק והמחיה מתגלה בדרך הדרוש:

“צלפחד” הוא פחד מות המטיל צל מאיים על האדם, “צלמות”. ה בנותיו הן, בלשון הקבלה, ה גבורות (פחדים) המתפשטות מצד הגבורות שבדעת-במודעות לחמש מדות הלב הפרטיות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד. אחרי תיקון הפחד בשרשו, בריכוזו לנקודת יראת שמים אחת, שוב מתפשטות ממנו ה גבורות ממותקות – כחמש בנות צלפחד, בנות חכמניות ויראות ה’, המקימות שם נצחי לאביהן[כז].

ה הגבורות מכוונות כנגד ה ביטויי פחד טוב וחיובי בתנ”ך: “פחד הוי'”[כח] “פחד א-להים”[כט] “פחד יצחק” “פחד מרדכי”[ל] “פחד היהודים”[לא]: “פחד הוי'” ו”פחד א-להים” מתפשטים בחסד (שם הוי’) ובגבורה (שם א-להים); “פחד יצחק” מתפשט בתפארת – התפשטות מדת יצחק ביעקב, האומר “ופחד יצחק היה לי”; “פחד מרדכי” מתפשט בנצח וגורם להתנשאות היהודים על הגוים (בסוד “עומק רום”[לב] שבספירת הנצח) ונצחונם עליהם; “פחד היהודים” מתפשט בהוד (וגורם להתיהדות העמים, גיור התלוי בהוד)[לג].

“נבלתי יקומון הקיצו ורננו שֹכני עפר”

והנה, אחר פרשת הנחלות אומר ה’ למשה שהוא עומד למות. למשה יש פחד מות מפני עתיד עם ישראל אחר מותו (פחד רוחני הדומה לחשש משכחת “תורת משה”) – והוא מבקש מה’ להפקיד איש על העדה. גם כאן דווקא פחד המות גורם להנצחה העצמית – בעקבות דברי משה מורה לו ה’ לסמוך את יהושע ולתת מהודו[לד] עליו – ומתחילה שלשלת המנהיגים שהם “אתפשטותא דמשה בכל דרא”, שלשלת הקיום הנצחית של משה והנהגתו התורנית. יהושע, הפותח את חייו הנצחיים של משה, הוא גם בעל הכח להחדיר את תחית המתים בכל ישראל[לה] (כשם שהוא נציג חי לדור מתי המדבר), כרמוז באותיות שמו[לו] – יהושע ראשי תבות “נבלתי יקומון הקיצו ורננו שֹכני עפר”[לז]!