כמה שזה טוב

האם התורה מחלקת לנו פרסים וצ'ופרים, "עשה כך ותקבל כך"? בדרך כלל לא. נכון שבאופן כללי יש גמול ושכר על שמירת המצוות, ככתוב בפרשתנו "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי" – אבל איננו יודעים מהו השכר לכל מצוה ומצוה, "אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". חז"ל גם מדגישים שעיקר השכר אינו בעולם הזה, כמו שנלמד מהפסוק החותם את הפרשה "היום לעשותם, ולמחר [בעולם הבא] לקבל שכרם".

כדי לעודד ילדים להתנהג יפה ולבצע מטלות, אנו מבטיחים פרסים מפתים, אבל האדם הבוגר צריך לעשות את המוטל עליו "שלא על מנת לקבל פרס". הרי כך אנו קוראים בפרשה (ומשננים פעמיים בכל יום) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" – "אפילו נוטל את נפשך", העובד מאהבה אינו זקוק לתמריצים ומתנות.

מתן שכרה בצדה

ובכל זאת, יש יוצא מן הכלל, גם הוא בפרשה שלנו, במרכז עשרת הדברות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ… לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה…" – מצוה שמתן שכרה כתוב בצדה, פרס נאה ומבטיח גם בעולם-הזה, "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה… כיבוד אב ואם".

הבה ונבדוק את מקומה של הבטחת השכר הזו. ובכן, אצלנו אמנם מובטח שכר טוב למכבד את הוריו, אבל בפסוק המקביל בפרשת יתרו, בתיאור המקורי של מעמד הר-סיני, נאמר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה" – שמתם לב לשינוי? המלים "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" אינן מופיעות! כידוע, זהו לא השינוי היחיד בעשרת הדברות בין פרשת יתרו לפרשתנו, וההסבר המקובל הוא שהנוסח בפרשת יתרו הוא שהיה כתוב על הלוחות הראשונים שנשברו והנוסח בפרשתנו הוא שנכתב על הלוחות השניים. חז"ל אף מדגישים שהמלה "טוב" בכלל אינה מופיעה בלוחות הראשונים, כדי שהטוב לא יישבר… (כפי שהובא בגיליון הקודם, בהקשר לאות טי"ת של חודש אב). מה המשמעות של כל זה?

מעץ החיים לעץ הדעת

הלוחות הראשונים שנשברו מזכירים את גן העדן מקדם – לוחות "מעשה אלהים" שנשברו לפני שהגיעו אלינו, כמו הגן שה' נטע ולבסוף האדם גורש ממנו.

העץ המועדף בגן העדן הוא "עץ החיים", ואילו מפרי "עץ הדעת טוב ורע" אסור לטעום. כלומר, בהתחלה החיים הם תמימים וטבעיים, מעל מושגי הטוב והרע. רק לאחר שאכלנו מעץ הדעת, אנו מודעים היטב לעצמנו, ופועלים בעולם של אינטרסים וטובות-הנאה, טוב לי ורע לי.

לכן בלוחות הראשונים מדובר על אריכות-ימים ולא על "טוב", כמו עץ החיים שמעל עץ הדעת: אם תכבד את הוריך, אתה משתלב בתמונת העולם הנכונה, מתחבר לעץ החיים – כמו שלשלת החיים הנמשכת מהורים לילדיהם – ולא צריך להזכיר שיהיה לך טוב. כבד את אביך ואת אמך בפשטות, כי אלו הם החיים. ליתר דיוק, כל מה שה' ברא הוא טוב, אך זהו "טוב בעצם" שאין צורך להזכיר אותו כי לא מבחינים שיש רע לעומתו, אין משהו אחר.

אבל הלוחות הראשונים נשברו, ועכשיו יש לוחות שניים מעשה ידי אדם, מתאימים לעולם האנושי שבו האדם מרגיש במרכז. בעולם הזה, שבו נאבקים הטוב והרע, אי אפשר להתעלם מכך שאנחנו מחפשים מה שטוב לנו, ולכן צריך להבטיח "למען ייטב לך". יתכן שכיבוד ההורים אינו 'זורם' בטבעיות, אבל אפשר להשתכנע לנהוג כך, העסק כדאי ומשתלם.

טוב אמיתי

עד כאן נראה שהשכר הטוב הוא בדיעבד, כמו הפרס המובטח לילד הקטן. אם כן, לאחר שנגדל לא ידברו אתנו על טובות והנאות, נחזור להיות תמימים ופשוטים, כמו בגן העדן…

לא נכון. עם כל הכבוד ללוחות הראשונים – כבודם במקומם מונח, ושברי הלוחות מונחים בתוך הארון – יש בלוחות השניים משהו יותר אמיתי. האדם אכל מעץ הדעת וגורש מגן העדן, וגם הלוחות הראשונים נשברו, וכעת האתגר הוא להצליח לדבר אל האדם במצבו-הוא, לגשר על הפער בין האדם לבורא ולגעת בנפש הסוערת שבה מתרוצצים הטוב והרע ובמרכזה גרעין אגו חזק. לכן אומרים "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" – התורה 'מתאמצת' ומצליחה לדבר אלינו בשפתנו, לא דורשת מאתנו 'להתאיין' אלא יורדת עד הקיום האנושי ומבטיחה שפשוט יהיה טוב, מחברת את "עץ הדעת טוב" לעץ החיים.

נכון שהעבודה שלנו היא לזכך ולעדן את הטוב הזה, לא לעבוד בשביל טובת-הנאה מגושמת, "מתוך שלא לשמה [אלא אינטרס צדדי] יבוא לשמה", אבל בהחלט יהיה לנו טוב, ונרגיש שזה טוב, הכי טוב.

ולמה העניין הזה מופיע דוקא בהקשר של מצות כיבוד הורים? כי מצוה זו עומדת בדיוק באמצע, בין האדם לה'. האם זו מצוה שבין אדם למקום, כבד את אביך כי הוא הנציג של הבורא, או מצוה שבין אדם לחברו, כהכרת טובה פשוטה? גם וגם, בין לבין. לכן המצוה הזו מלמדת על כל המצוות כולן, ובזכותה נוצר הקשר האמיתי בין האדם לה'.

—

 לפי הספר 'מצות כיבוד הורים