מהפכת השליחות

עבודת ה’ מתחלקת לשני סגנונות עיקריים, שני “מטעמים” האהובים על השכינה הקדושה – עבודת ה”אתכפיא” ועבודת ה”אתהפכא”. אצל רובנו העיקר הוא ה”אתכפיא” – כדי לעבוד את ה’ עלינו להתגבר על יצרנו הרע, לכפות את טבענו ורצונותינו כדי לעשות את...

עבודת ה’ מתחלקת לשני סגנונות עיקריים, שני “מטעמים” האהובים על השכינה הקדושה – עבודת ה”אתכפיא” ועבודת ה”אתהפכא”. אצל רובנו העיקר הוא ה”אתכפיא” – כדי לעבוד את ה’ עלינו להתגבר על יצרנו הרע, לכפות את טבענו ורצונותינו כדי לעשות את רצונו יתברך. בלשון אדמו”ר הזקן בספר התניא, עבודה זו היא המלחמה התמידית של הבינוני, שבנפשו פנימה מלא דחפים שליליים (ממש כמו הרשע), אותם הוא עוצר בכח מלבוא לידי ביטוי. זו מלחמה בלתי-פוסקת, קשה וגם מאכזבת ומתסכלת, כאשר הנחמה היחידה עבור האדם היא שהכפיה-העצמית שלו מסבה תענוג גדול לה’ יתברך. לעומת זאת, הצדיק זוכה לעבודת ה”אתהפכא” – ‘להרוג’ את יצרו הרע ולהפוך אותו עצמו לטוב, עד שכל עבודת ה’ שלו היא מתוך רצון ותענוג אמתיים.
אכן, אדמו”ר הריי”צ משתמש בהגדרה מחודשת – “אתכפיא המביאה לידי אתהפכא”. כדי להפוך את העולם ל”דירה בתחתונים”, בה ה’ מתגלה בשלמות, גם על עבודת ה”אתכפיא” להיות מכוונת בסופו של דבר לקראת “אתהפכא” – על הדירה בתחתונים להיות נוחה וטבעית ולכן התכלית היא להגיע ל”ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ”.

כדי לממש את השלמת היעוד של השראת שכינה בתחתונים והבאת המשיח ייסד אדמו”ר הריי”צ את מפעל השליחות, אותו שכלל ופיתח בדור הבא חתנו, הרבי מליובאוויטש, וככל שעוברות השנים הוא הולך ו’מדביק’ מעגלים רחבים יותר ויותר. את העבודה של “אתכפיא המביאה לידי אתהפכא” אפשר לזהות בעבודת השליחות ובדמות השליח:

מחד, היציאה לשליחות היא “אתכפיא” מלאה ומוחלטת. זו לא רק “אתכפיא” ליצר הרע ה’רגיל’, התאוות האסורות והמדות הרעות, אלא גם ליצר הרע ה’דתי’, שרק מבקש לשבת בשלוה על התורה ועל העבודה, בלי לחרוג מהסביבה הנוחה והמוכרת ומהרגלי עבודת ה’ הקבועים. היציאה מאזור הנוחות וההתמסרות לזולת שיש בשליחות דורשות “אתכפיא” יום-יומית בכל פרטי חייו של השליח. מעבר לכך, גם בממד הפנימי-הנפשי, שליחות היא בעצם ויתור על מציאותו העצמאית והנפרדת של השליח – שהרי לשליח יש משלח ו”שלוחו של אדם כמותו ממש”. מאדון-לעצמו, הנהנה מאוטונומיה ומקבל קרדיט על כל מעשיו, הופך השליח ל”ידא אריכתא” של המשלח, כפוף להוראותיו ומשייך אליו את תוצאות מעשיו.
לאידך, השליחות, הן בהתקשרות הפנימית למשלח והן כדי לפעול לקירוב הזולת והשפעה עליו, יכולה להעשות רק בשמחה ובמאור-פנים הבאים מתוך הזדהות פנימית. הנסיון מעיד שה”אתכפיא” מביאה לידי “אתהפכא” ונוצר כאן טיפוס חדש – דמות של שליח שמוציא את עצמו מהמרכז וחי בשמחה ובטבעיות חיים של התמסרות לזולת. והעיקר, מכיון שהשליח ממוקד ביעד השליחות, נוגע לו בעיקר שה”אתכפיא” שלו תביא לידי “אתהפכא” של סביבתו – הוא מקיים את הוראת הרבי “קער א וועלט היינט!” (‘הפוך עולם היום!’), מחולל שינוי בסביבתו והופך את החשך לאור ואת המר למתוק.

הרשמו עכשיו וקבלו עדכונים מ"גל עיני"

דילוג לתוכן