לשמוע את קול המשיח

אם תיגשו ליהודי ברחוב ותשאלו אותו האם הוא מאמין בביאת המשיח, כנראה שהוא יענה בחיוב. לעומת זאת, אם תשאלו אותו מתי בפעם האחרונה הוא הרגיש בתוכו את הרצון לביאת המשיח, כנראה שייקח לו זמן להיזכר.

איכשהו, הרצון שלנו הרבה פעמים חיוור ודהוי ביחס לאמונה. אבל החדשות הטובות הן שיש מה לעשות כדי להגביר ולחדד את הרצון, כך שישקף כראוי את האמונה שלנו, ושימי ספירת העומר הם זמן מסוגל לכך ביותר.

תקופת ספירת העומר כולה סובבת סביב הציפייה למתן תורה. אנחנו מזככים ומעדנים את המידות שלנו, מצחצחים ומלטשים את כלי הנפש, כדי שנהיה מוכנים וראויים לקבל את התורה, ככלה המתקשטת לקראת חתונתה. ועם כל יום שעובר, ההתרגשות גואה והמתח גובר: היום הגדול מתקרב.

אבל ישנו כאן סוד עמוק: היום הגדול לא נמצא רק בעתיד, אלא ממש… היום. הרי נוסח הספירה פותח במילה “היום [כך וכך ימים לעומר]”. כשאנחנו אומרים “היום” אנחנו יכולים לכוון שהיום הוא היום, שכל הציפייה והכמיהה שלנו יכולות כבר היום לבוא לידי מימוש, שהגאולה השלמה יכולה להתרחש כבר היום, ממש כפי שהבטיח המשיח לרבי יהושע בן לוי, בסיפור המפורסם.

בגיליון של היום נלמד איך הופכים את האמונה לבעירה פנימית ולרצון קונקרטי, דווקא בימי ספירת העומר. נראה שמטרת בניין הרצון היא להביא אותנו להזדהות מלאה עם הרצון של הגואל לגאול אותנו, ועם הביטחון שלו שהדבר יכול לקרות היום. בדרך נלמד גם על הגוונים השונים של בחירה, חפץ ורצון, ועל הדרך שבה תהליכים שמתרחשים בעל-מודע משפיעים על התודעה הנגישה שלנו, נחתום עם פירוש מפתיע לפסוק “הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ” – בקולו של מי עלינו לשמוע?

תחנה ראשונה

לרצות את המשיח

את האמורא רבי יהושע בן לוי מעסיקה שאלה שאינה מרפה: ‘מתי יבוא המשיח?’. 

במסכת סנהדרין בגמרא מובא הסיפור המפורסם: רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא על פתח מערת רבי שמעון בר־יוחאי ושאל אותו: “אימת אתי משיח?” (‘מתי יבוא משיח?’). בתגובה, הפנה אותו אליהו למשיח עצמו, היושב בפתח העיר רומי, ומסר לו סימנים לזיהויו – הוא יושב בין העניים המצורעים מחוץ לעיר, ובשונה מכולם שמתירים את כל התחבושות יחד על מנת לנקות את פצעיהם, המשיח מתיר וחובש כל תחבושת בנפרד, כדי להיות מוכן ודרוך לרגע שבו יקראו לו לגאול את עם ישראל, וכך לא יצטרך להתעכב מעבר לקשירת תחבושת אחת.

כאשר רבי יהושע בן לוי מגיע אל המשיח ושואל אותו “לאימת אתי מר?”, עונה המשיח בביטחון מלא: “היום!”. בסיום היום ראה רבי יהושע שלא הגיע המשיח, וסבר שהמשיח שיקר. הוא התרעם על כך בפני אליהו הנביא, שהשיב כי המשיח התכוון לפסוק מתהלים – “הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ”.

נשים לב, המשיח עצמו אמר מילה אחת – “היום!”. המשיח מבחינתו אכן רוצה ומוכן לגאול את עם ישראל בכל רגע ורגע. מבחינתו, עם ישראל כבר ראוי לגאולה. כאשר המשיח אומר “היום” הוא מתכוון לכך באמת. כל ההתנהלות שלו מושפעת מהרצון הזה, עד כדי דרך־הטיפול בפצעיו.

אם כך, מדוע המשיח לא הגיע באותו היום?

התשובה טמונה בדברי אליהו הנביא. המשמעות הפשוטה של הפסוק “הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ” היא שביאת המשיח תלויה בתנאי שנשמע בקול ה’, והתנאי הזה עוד לא התקיים. אך אפשר לפרש פירוש נוסף, עמוק יותר: 

“אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ” – הכוונה לקולו של המשיח עצמו! הטו אוזן לביטחון ולעוצמה בדברי המשיח שאומר: אני מוכן לבוא “היום”, אך הבינו שהדבר תלוי בכם – אם גם אתם תהיו מלאי רצון וביטחון בכך שהגאולה תתרחש “היום”.

העמקה זו מציבה בפנינו דרך בעבודת ה’ לקראת הגאולה – הרצון בביאת המשיח. עלינו להטות אוזן לביטחון שבקולו של המשיח ולעורר בעצמנו רצון חזק לביאתו.

לסיכום:

המשיח כל־כך רוצה לבוא ולגאול אותנו, עד שהוא בטוח שזה יכול לקרות “היום”! עלינו לשמוע את הרצון החזק שבוער בו ולהזדהות אִתו – להתמלא רצון לביאת המשיח ולהיות בטוחים שהדבר יכול לקרות “היום”.

תחנה שנייה

להפוך את האמונה לרצון

האמונה בביאת המשיח היא אחד משלושה־עשר עיקרי האמונה. האמונה היא ביטוי לעומק הכי פנימי של האדם, ודווקא משום כך לרוב היא נסתרת. האמונה באה לידי גילוי דווקא ברגעים מיוחדים, קשים או שמחים, אך לא תמיד נוכחת בחיי היומיום. 

המשיח היושב בשערי רומי אינו רק מאמין שהגאולה תבוא, אלא רוצה בכל מאודו שהיא תתממש, ובזמן הקרוב ביותר. כשאנו שומעים את קולו של המשיח האומר “היום”, אנו בעצם נדרשים לשנות את הלך־הנפש שלנו. במושגי כוחות הנפש, קולו של המשיח הופך בתוכנו את האמונה לרצון ממשי שהדבר אכן יקרה. 

הרצון הוא כוח עוצמתי, המפעיל אותנו תמיד. כאשר יש לנו רצון חזק להשיג דבר מה, ליצור, לפעול ולכבוש יעדים – נשתמש בכל כוחותינו ובכל צורות הביטוי כדי לממש אותו. 

בפרט דרוש רצון כאשר רוצים לחולל שינוי. כל שינוי מזמין התנגדויות – מציאות חיצונית שהשינוי זר לרוחה, אנשים המתנגדים לרעיון, ואף אנו עצמנו, עם רתיעה פנימית מהחידוש, יאוש־מראש או סתם הרגלים שליליים המונעים מאִתנו להתקדם. בטח כאשר מדובר במהפכה כביאת המשיח, המכשולים בדרך מאיימים לייאש כל אדם הפועל לתיקון העולם. ובכל זאת, ככל שנרצה יותר – כך נהיה מסוגלים להתגבר על מכשולים רבים בדרך, “אין דבר העומד בפני הרצון”. כוח הרצון החזיק רבים בתנאים קשים והניע אחרים לשבור שיאים ולכבוש פסגות גבוהות. “העיקר הוא הרצון”.

את הפיכת האמונה לרצון אפשר להגדיר כמעבר מאמונה לציפייה ודריכות: איננו רק מאמינים באופן כללי שהדבר אכן יקרה, אלא רוצים לממש אותו בחיים שלנו, מתמלאים ציפייה, דריכות וביטחון ומחפשים את כל הדרכים להחיש את מימוש הרצון; בדיוק כמו המשיח הממתין לקריאה לבוא ולגאול, ולכן פותח כל תחבושת בנפרד – אולי בדיוק עכשיו יגיע הזמן ויקראו לו.

לסיכום:

ההזדהות עם רצונו הבוער של המשיח לבוא “היום” היא מעבר נפשי מאמונה לרצון. הרצון הוא כוח עוצמתי, והוא ממלא אותנו בציפייה דרוכה ובחיפוש הדרכים להחיש את ביאת המשיח.

תחנה שלישית

צמיחת הרצון בנפש

הרצון להבאת המשיח הוא משמעותי, ואפילו קצת משוגע. לקיחת רעיון כזה והכנסתו למציאות מעוררת הרבה התנגדויות, הן בתוכנו פנימה והן בחיצוניות. כדי להתגבר עליהן צריך רצון חזק! 

כאן מתעוררת שאלה קיומית: איך אפשר לחזק את הרצון? הרי או שאני רוצה או שאני לא רוצה! 

כדי לעורר את הרצון עלינו לחשוף את המקום שממנו הוא צומח. ממש כפי שהרצון מניע לפעולה, כך לרצון עצמו יש מניעים נסתרים בנפש. ההיכרות אִתם תשמש לנו מצת פנימי, המדליק את כוח הרצון.

כמו כל דבר בעבודת ה’, כך גם היכולת לעורר את הרצון מתחילה מהתבוננות פנימית. לרצון הפשוט קדמו שני שלבים – תחילה האמַנו בדבר מסוים ובחרנו את הכיוון הכללי שאליו נכוון את חיינו, לאחר מכן חשנו את התענוג והסיפוק הנובעים מהבחירה הזו, וכפועל־יוצא התחלנו לרצות.

גם ברצונות הפשוטים בחיי היומיום זה כך. לדוגמה, לרצון של אנשים ללמוד מקצוע מסוים קדמה הנחת יסוד כי מדובר במקצוע חשוב וחיוני, ותחושה חזקה של סיפוק והנאה שהם עתידים לקבל ממנו. רק לאחר שני שלבים אלו הופיע הרצון המעשי שניווט את כל צעדיהם בדרך אל היעד.

אלו הם שלבי צמיחת הרצון בנפש. אם אנו חשים שהרצון לביאת המשיח רחוק מאִתנו, עלינו להעמיק ולעורר אותו דרך שני השלבים הקודמים לו:

יש לנו אמונה במשיח, ותחילה עלינו לבחור בה בשכל – להציף אותה במודע, לחשוב עליה, להתמקד בה. אחרי שהתבונַנו בקומה השכלית והצטייר לנו ציור טוב, מענג ושמח, נוכל בקלות לרתום לעניין את הלב והרגשות שבו – ליהנות מהבחירה שעשינו, לאהוב את כל מה שיקדם אותנו לשם ולחוש תחושת דחייה כלפי עצם הגלות וכלפי כל מה שמעכב את ביאת המשיח.

אם נעשה זאת, הרצון יתעורר מאליו. לאחר ששכלנו ולִבנו יהיו מלאים בתשוקה לגאולה, הרצון שהיא תקרה בפועל ישפיע עלינו, ינווט את מעשינו וצעדינו ויתן לנו את העוצמה הנדרשת כדי לחולל שינוי במציאות.

בחירה, חפץ, רצון

תהליך גילוי הרצון בנפש הוא בעצם שלוש קומות של הרצון, המכונות ‘בחירה’, ‘חֵפֶץ’ וכמובן ‘רצון’. 

הבחירה היא ההכרעה השכלית – אנו מכריעים ‘ללכת’ על הרצונות הכמוסים שלנו, החלטה מודעת.

החפֶץ היא משיכת הלב – אנו מתמלאים ברגשות כלפי הרצונות שבחרנו. מתעוררים באהבה, תשוקה וכמיהה אל הרצון ומפתחים דחייה כלפי מה שמונע מאִתנו להתקדם אליו.

הרצון הוא הדחף המעשי – רגשות הלב, באופן טבעי, מובילים אותנו לתכנן ולפעול למען השגת רצוננו.

תהליך צמיחת הרצון בנפש נכון לכל רצון באשר הוא, ומסוגל לשמש ככלי עבודה חשוב. אך הדבר נכון בפרט ביחס לרצון העמוק והנסתר ביותר – הרצון לגאולה ולביאת המשיח.

לסיכום:

עלינו לעורר את הרצון לביאת המשיח באמצעות חשיפת המניעים לרצון: האמונה, שאותה יש להציף אל המודעות בעזרת השכל, והחשק לממש זאת, באמצעות הלב – אלו יעוררו מחדש את הרצון. תהליך זה כולל בתוכו את שלושת חלקי הרצון – בחירה, חפץ ורצון.

תחנה רביעית

סופרים את הימים לביאת המשיח

כאשר רוצים משהו – סופרים את הימים עד לבואו.

אלו בדיוק הימים שאנו נמצאים בתוכם – ימי ספירת העומר הם ימים של ציפייה דרוכה לדבר גדול העומד להופיע בחיינו. לפי המדרש, המקור למצוות הספירה הוא ציפיית בני ישראל, אחרי יציאת מצרים, להגיע לתכלית הגאולה – “תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה”. הציפייה הזו גרמה לבני ישראל לספור באופן ספונטני את הימים. מצוות הספירה שלנו היא מעין ‘שחזור’, אך יתרה מכך – בכל שנה אנחנו מצפים לגילוי חדש של התורה בחג השבועות. בעצם, אנו מבטאים בכך ציפייה גדולה לגילוי תורתו של משיח – לגילוי ממד חדש ומופלא בתורה, שביחס אליו נאמר ש”תורה של עולם הזה הבל היא בפני תורתו של משיח”.

הזוהר הקדוש מדמה את ימי ספירת העומר לספירת ״שבעה נקיים״ של אישה המיטהרת לבעלה. הדוגמה הזו מעמיקה עבורנו את ממד העונג שמניע את הספירה – הציפייה לקשר עמוק ומוכר, שממלא את הרצון בחפץ פנימי. גם הדימוי הזה שייך לציפייה שלנו לגאולה, שבה נחזור ונתאחד עם ה’ כאישה עם בעלה – “‘בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ’ זה מתן תורה ‘וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ’ זה בנין בית המקדש”.

אכן, ימי ספירת העומר הם ימים מסוגלים לביאת המשיח, והעבודה בהם היא ציפייה דרוכה לכך. מנהג המקובלים הוא לא לכוון שום כוונה בימים אלו חוץ מכוונות הספירה. בימי הספירה רצון אחד ממלא את הלב – הרצון לביאת המשיח. כך נדרשת בחסידות אמרת חז”ל “משיח בא בהיסח הדעת” – המשיח יגיע מתוך היסח הדעת מכל דבר אחר שאינו הרצון לביאתו. עבודת ימי הספירה היא למקד את הרצון לגאולה, תוך היסח הדעת מכל רצון אחר, והפיכת הרצון הזה לכוח המניע היחיד המכוון את מעשינו – “‘כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ’ [יהיו רק מלאים ברצון ובפעולות שנועדו] לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ”.

לא לחינם המילה המרכזית בספירת העומר היא “היום”. מדובר במילה כל־כך חשובה, עד שמי שספר את הימים אך לא הזכיר אותה לא יצא ידי חובת הספירה. ספירת הימים בין פסח לשבועות היא גם הדהוד קריאתו של המשיח – “היום”. היום הזה הוא הכי מוכן לגאולה, ואין ראוי מהדור הזה לגאולה. השיחה בין רבי יהושע בן לוי לאליהו מתרחשת על פתח מערת רבי שמעון בר יוחאי, שיום פטירתו נחגג על ידינו בעיצומם של ימי הספירה – רשב”י מטעין כל אחד מאִתנו באמונה, רצון וכוחות לצפות למשיח.

על כולנו, בספירת העומר הקרובה, לכוון להתחבר לקולו של המשיח ולומר “היום יום… לעומר” מתוך אמונה, רצון וציפייה שהיום הוא היום הכי מתאים לגאולה!

לסיכום:

ימי ספירת העומר הם ימים של ציפייה – ציפייה לקבלת התורה, ציפייה למפגש המחודש עם ה’ ותורתו בחג השבועות וציפייה לביאת המשיח. כשסופרים “היום יום… לעומר” מתחברים לקולו של המשיח הבטוח שזהו היום הכי מתאים לגאולה ורוצה לבוא בו.