גוונים של ענוה

החסידות, שהעמידה במרכז את בטול ה’אני’, בנתה שפה לגווני הבטול השונים, שמאפשרת ליישם את הקטנת ה’אני’ בכל מצבי החיים. מבוא לענוה חסידית.

יסוד תיקון הנפש – שפלות ובטול-עצמי

על פי החסידות, מדת הגאוה היא אבי אבות הטומאה והענוה היא יסוד היסודות של עבודת ה’ בכלל ותיקון הנפש בפרט. גישה זו ממשיכה את פסוקי המקרא, מאמרי חז”ל, דברי הרמב”ם וספרי המוסר בגנות הגאוה ובשבח הענוה. ובכל זאת, המקום היסודי, העיקרי והמרכזי של הנושא מביא לפיתוח ולדיוק שלו, תוך הבחנה בגוונים שונים במושגים שנראים דומים ואפילו זהים ובעצם לעיצוב של שפה חדשה ומדויקת לתחומי-הנפש העדינים הללו.

לכן, מאמר-היסוד הנלמד בבית ספר לתורת הנפש של הרב גינזבורג שליט”א, “פרק בעבודת ה'”, עוסק בתחומים האלה בדיוק. יסוד המאמר הוא ההסבר שיסוד תיקון הנפש הוא איזון נכון בין שפלות לבטול. שני המושגים הללו, שבמבט ראשון נראים דומים מאד, הם כמעט הפוכים: שפלות היא בעצם מודעות עצמית מפוכחת, בה האדם מכיר בחסרונותיו ובריחוקו מה’, ובטול הוא מודעות לנוכחות ה’ שבעצם מאיינת את תודעת ה’אני’ ומביאה להכרה שאת כל הטוב ש’עובר’ דרך האדם עושה ה’ לבדו. השפלות היא בעצם ה’גוף’ של התודעה, חווית ה’אני’ המתוקנת, המסייעת לאדם להתמודד עם נפילות ומשברים, ואילו הבטול הוא ה’נשמה’ של התודעה, פינוי המקום לה’ לפעול דרך האדם, מתוך מגמה שימלא את שליחותו בעולם בצורה הטובה, השלמה והנקיה ביותר.

[לשם הרחבת הדעת יצוין שהמאמר בעצם משלב בין הגישות העיקריות בחסידות בנושא – הגישה החב”דית והגישה הכלל-חסידית, היונקת משאר תלמידי הבעל שם טוב. חסידות חב”ד הדגישה בעיקר את הבטול, המפורט לדרגות שונות בדרושי חסידות חב”ד (שהם חוט-השדרה הרעיוני והמושגי של דברי הרב גינזבורג), ואילו שאר תלמידי הבעל שם טוב התמקדו יותר בשפלות (כאשר מייצג חריף של גישה זו היה הרה”צ ר’ אשר פריינד זצ”ל, שהרב קבל ממנו באופן אישי בימי בחרותו).]

בטול-ענוה-הכנעה-שפלות

מטבע הדברים, בין שני הקצוות ה’קיצוניים’ של שפלות ובטול יש גווני-בינים – תכונות-נפש ממוצעות, המבטאות התכללות בין שני הקצוות ומלמדות כיצד כל אחת מתכונות-היסוד ה’נקיות’ באה לידי ביטוי בעולם המורכב. בשפה המדויקת המתעצבת עם לימוד החסידות, שני גווני הבינים הם ענוה והכנעה.

הענוה היא הכרת האדם שכל המעלות שיש לו אינן אלא מתנת-שמים, אליה יכולה להתלוות גם התחושה שאדם אחר היה משתמש במתנות הללו טוב יותר (כפי שמסבירים את יכולת משה, שהכיר את מעלותיו, להיות “עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”). כאן ‘מסתנן’ אל תוך הבטול המוחלט קורטוב של מודעות-עצמית, המתבטא בהכרת האדם את מעלותיו, אך אותה מודעות-עצמית ‘נכבשת’ על ידי הבטול הזוקף הכל לזכות ה’ (כלומר, ניתן להגדיר הענוה כשפלות שבבטול).

הכנעה היא הכרה באמת שגבוהה מהשגתי, כזו שבגלל השפלות הקיומית שלי איני יכול להזדהות עמה או אפילו להבין אותה באופן מלא, אבל עלי לנהוג כלפיה בהכנעה – לציית לה ולהשתדל להתאים את חיי אליה. השפלות המזוקקת עוסקת רק ב’אני’ ובחסרונותיו, תוך חווית ריחוק-קיומי מקשר לטוב ה’ (מצדי, בעבודתי שלי, אלא שה’ מצדו מרחם עלי ודואג לי). ההכנעה, לעומתה, כבר ‘מרימה עינים’ לכיוון האור האלוקי המופיע בתורה ומאיר כלפי המציאות – במודעות-העצמית נכלל גוון של מודעות לאור ה’ (המאפיינת את הבטול), שגם אם לא מצליח לחולל מהפך ממשי באישיות הוא מאפשר שיפור בהתנהגות (וההכנעה, אם כן, היא בטול שבשפלות).

בנוסף להתכללות שיש כאן, יש לשים לב שבעוד הבטול והשפלות הם בעיקר חוויות פנימיות, הנוגעות ליחס בין האדם לאלוקיו, גווני-הבינים מדגישים את היחס הנכון לזולת:

הענוה היא הביטוי הנכון של הבטול ל”כל האדם אשר על פני האדמה” – ההכרה בכך שכל הטוב לו זכיתי הוא מתנת שמים, מתוך מגמת הבטול-העצמי המוחלט, גורמת להכיר שמטרת הטוב לו זכיתי איננה אני והתפתחותי האישית, אלא השפעת כל הטוב הזה לזולת. הענוה גורמת למי שבטל באמת לרדת “מן ההר אל העם”, תוך ויתור על הישגים אישיים רוחניים ונכונות גם למסירות-נפש כדי להיטיב לאנשים הנמוכים והחוטאים ביותר (כפי שנוהג משה רבינו מרגע שקבל על עצמו את השליחות אל עם ישראל).

ההכנעה, הפועל היוצא של השפלות, הדורשת מהאדם להכנע לטוב שמעליו, באה לידי ביטוי מיוחד ביחס לזולת – כשאדם מכיר בשפלותו האישית, הוא מסוגל לקבל בהכנעה את הדרכתם של גדולים ממנו, ואף להכנע כ”חכם הלומד מכל אדם” לנקודת הטוב המיוחדת אותה הוא רואה בכל אחד אחר, הנעלה ממנו לפי הבנתו. כך, דוד המלך, שאמר על עצמו “והייתי שפל בעיני”, מפזז ומכרכר בהכנעה לפני ה’, כשהוא מתייחס בהכנעה לתורה הנמצאת בארון הברית וגם חש שהוא מתכבד בנוכחות האנשים הכי פשוטים בעם ישראל.

כמובן, לפי מושגי הקבלה והחסידות, רביעיה כזו ‘דורשת’ הקבלה לאותיות שם הוי’ ב”ה:

   י           בטול

   ה          ענוה

   ו           הכנעה

   ה          שפלות

מעט-ענו-קטן-שפל

עד כה הוסברו, ממש ‘על קצה המזלג’, מושגי-יסוד של תורת הנפש לפי החסידות – תוך המחשה לחשיבות פיתוח השפה שמאפשרת לגעת באופן מדויק בתכנים הללו. על רקע ‘קומה ראשונה’ זו, שנבנתה ונוסחה במשך שנים, ניתן להתחיל להבין את החידוש המיוחד הטמון בשיעור מסוכות הנדפס בהמשך:

הרביעיה הקלאסית בטול-ענוה-הכנעה-שפלות מקבלת כאן ניואנס חשוב: ההכנעה מתחלפת בעבודת ה”קטן”, הקטנת האדם את עצמו כשהוא זוכה לחסד ה’ – במקום הדגש על העבודה הכנועה הנדרשת מתוך שפלות, מושם דגש על התגובה הנכונה לרחמי ה’ ה’עודפים’ על האדם (תגובה שמרחיבה עוד ועוד את כלי הקבול’ לטוב ה’ שנחקק בתוך ‘גוש השפלות’). הבטול מתחלף בעבודת ה”מעט”, מיעוט עצמי הנדרש דווקא כשאדם זוכה לגדול ולהתרומם (תוך הגילוי כיצד נקודת ה”מעט” הזו, תחושת האין האלקי, יכולה לכבוש ולתקן את כל האישיות).

יש כאן פתיחת פתח לשכלול השפה ולהבנה נוספת של גווני עבודת הענוה והמיעוט העצמי – תן לחכם ויחכם עוד!