סיפורי צדיקים

רבי מנחם מענדיל הגר מקוסוב נולד בשנת תקכ”ח לרבי יעקב קופיל חסיד ולרעייתו חיה. רוב ימיו שקד על לימוד התורה ועסק במסחר רק כדי להתפרנס כדי הצורך ולא יותר. לאחר עליית רבו רבי זאב וולף מצ’רני-אוסטראה לארץ ישראל, קיבל את משרת הרבנות בקוסוב ותוך זמן קצר היה למורה דרכם של אלפי חסידים. מצאצאיו יצאו אדמור”י חסידות קוסוב, ובהמשך גם חסידות ויז’ניץ, סערט ויז’ניץ ועוד. נסתלק י”ז בחשוון תקפ”ו ונקבר בבית העלמין בקוסוב.

ה’אהבת שלום’, שהיה עדיין אברך, היה הולך לרבו ברגל, מחוסר מעות לשכור עגלה. ערב אחד בדרכו אל רבו, עמד ה’אהבת שלום’ להינפש באחת האכסניות אצל יהודי שהתגורר בקצה הכפר. ולפי שכל היום לא בא דבר מאכל לפיו, שאל את בעל האכסניה אם יוכל לתת לו לטעום משהו. בעל האכסניה השיב, שגם ילדיו עלו על יצועם ללא אוכל, וגם למחר אין לו לחם לתת לפיהם, כי הוא מחוסר פרנסה.

עם בוקר, לאחר התפילה, יצא ה’אהבת שלום’ שוב לדרכו, כשליבו נשבר בקרבו מעגמת הנפש למראה הילדים הרעבים ללחם. בדרכו, פגש ה’אהבת שלום’ עגלה נוסעת, ובה יהודי עשיר. העגלה נעצרה, והיהודי העשיר שאל את ה’אהבת שלום’ לאן פניו מועדות. השיב לו ה’אהבת שלום’, שהוא בדרכו אל רבו הרה”ק ר’ פייביש מזאבריז’. אמר הגביר: “גם אני נוסע אל הרבי, ולמה הנך הולך ברגל? שמא תרצה להצטרף ולהמשיך את דרכך בעגלתי? בוא נא, עלה אל העגלה ואקח אותך אל הרבי”. ברם ה’אהבת שלום’, שליבו היה שבור בקרבו על מצב המשפחה, השיב לגביר: “לא אוכל לנסוע עימכם, אלא אם תתנו לי מאה זהובים”.

היטב חרה לו לגביר על חוצפתו של האברך, לבקש סכום כסף עתק בתמורה להצעתו הנדיבה, אולם כדי שלא להשיב את פניו ריקם, הסכים לתת לו חמישה זהובים. ברם, ה’אהבת שלום’ אמר לו: “אני לא ביקשתי לעלות על עגלתך. אם רצונך שאעלה על העגלה, הואל נא להוסיף כפי שביקשתי”. העשיר לא הסכים, וה’אהבת שלום’ בירכו לשלום והמשיך ללכת רגלי.

העגלה גם היא המשיכה את דרכה, אך רגשי חרטה עלו בליבו של הגביר. הוא שב אל ה’אהבת שלום’, ועתה ביקש להוסיף ולתת עשרים זהובים. ברם גם עתה לא אבה ה’אהבת שלום’ לעלות על העגלה. עתה כבר הבחין הגביר שאין האברך מפשוטי העם, וליבו לא נתן לו לעזוב אותו לבדו בדרך. הוא הסכים לתת את כל מאת הזהובים, ובלבד שיעלה על העגלה ויוכלו להמשיך בנסיעה. אולם ה’אהבת שלום’ השיבו: “לא כן, עדיין אין אנו ממשיכים בדרך”. הוא גילה לו כי לסכום הוא זקוק למען יהודי עני בעל אכסניה שילדיו רעבים ללחם, וביקשו לשוב ולפנות לביתו של היהודי ולתת לו את הכסף.

שוב חרה לו לגביר על שהאברך מבקש ממנו להאריך את הנסיעה, אחרי שכבר נתן לו את כל הסכום, אך ביודעו שבלי זאת לא יסכים לעלות על העגלה, חשב בליבו: הבה ונראה את מעשיו הטובים של האברך המתעקש להיטיב ליהודי בכל ההידור. הוא סובב את העגלה לכיוון הקרעטשמע, וה’אהבת שלום’ זי”ע נכנס יחד עם הגביר. מסר לבעל האכסניה את מאת הזהובים, והורה לו ללכת לעיר לקנות יין-שרף, כדי שיהיה לו מה למכור ויוכל להביא לחם לילדיו.

לפני שנפרד ה’אהבת שלום’ מבעל האכסניה, לחש לו “קח לך פנקס, ובו רשום בכל יום את הרווחים בעסק הזה, כי בבוא הזמן תצטרך להתחלק עם העשיר שבא איתי, אשר נתן לי את הסכום שנתתי לך…”. לאחר מכן התיישבו שניהם בעגלה ונסעו יחד אל רבם. כאשר הגיעו אל הרה”ק ר’ פייביש, פתח ואמר: “פנו מקום לעושי מצוה!” הוא קיבלם בשמחה רבה וקירבם מאוד.

גלגל חוזר הוא בעולם. חלפו ימים ושנים, העני בעל הקרעטשמע נהפך לגביר, ואותו גביר מיודענו ירד מנכסיו עד שהצטרך לבריות והצטרף לאחת משיירות העניים שהלכו מעיר לעיר לקבץ נדבות. בימים ההם נודע שמו של ה’אהבת שלום’ כרבי מפורסם, פועל ישועות וזורע צדקות. נצרכים רבים נהרו להתדפק על דלתותיו, ואת כולם החיה בברכותיו, ובנתינת מעות ברוח נדיבה ובדרך כבוד.

יום אחד הגיע לקוסוב הגביר שנהפך לעני, וכאשר בא לבית ה’אהבת שלום’, הכירו הרבי מיד. הורה ה’אהבת שלום’ למשמשו שיקרא לעני הזה, ויכניס אותו לחדרו. הרבי קיבלו בסבר פנים יפות והזכיר לו אותה נסיעה בעגלה, ואת הכסף שקיבל ממנו לתת ליהודי בעל האכסניה. לאחר מכן נתן לו ה’אהבת שלום’ מכתב ליהודי בעל הקרעטשמע, שכאמור נהפך לגביר, שבו ביקש ממנו לעשות חשבון צדק עם מיטיבו, ושיתן לו חצי מהרווח. היהודי קיים את בקשת הרבי במלואה, והעשיר לשעבר שב להיות גביר ובעל צדקה.

***

הרב הקדוש בעל האהבת שלום מקוסוב זיע”א לא היה מתחילה בעל קול ערב. פעם אחת היה באיזה עיירה והיה שם חזן בעל נפלא, וראה האהבת שלום כי אחר שסיים החזן להתפלל לפני התיבה, בירר אצל הנשים איך עלתה תפלתו… נשא האהבת שלום את עיניו לשמים ואמר, רבונו של עולם, אם תתן לי קול ערב אתפלל רק לכבודך ולא לזרוק רחמנא לצלן. מאז קיבל האהבת שלום קול ערב ביותר, והיה בכל שבת קודש מחבר ניגון או תנועה חדשה.

***

פעם אחת היה בשבת באיזו עיר והיו אז ימי בין המצרים, והיה שמחה גדולה בשבת עד שהיו רקודין על הגגות. ואחר שבת קודש בימות החול באו אנשי העיר ולומדי תורה, ושאל אותם מה אתם אומרים על השמחה מהשבת. והשיבו הלומדי תורה, שהיה יותר מדאי, יען כי הוא בשבתות שבין המצרים. וענה ואמר: “הלא שבת הוא מתנה, כדאיתא בגמרא: ‘מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה’, ובמתנה לא שייך דינא דבר מצרא”…

רבי מנחם מענדיל מקוסוב קרוי בפי כל ה’אהבת שלום’, על שם ספרו. אך מדוע קרא לו דווקא כך? בהקדמת הספר מבואר, כי כמעט כל תורה בו עוסקת בשבת, צדקה ותיקון הברית. שלושת העניינים הללו שייכים כולם לשלום: הביטוי הרווח “שבת שלום”, הפסוק  “והיה מעשה הצדקה שלום” וכן הכינוי “שלום” שמכוון בקבלה לספירת היסוד. מסיבה זו, בחרנו להביא שלושה סיפורים אודותיו, שימחישו את דרכו בשלושת העניינים הללו. בביאורנו נראה, כי שלוש הנקודות יחדיו נוגעות לכל כוחות הנפש המודעים שביהודי, מתקנות אותם ומקשרות אותם לקדושה:

מצוות הצדקה מתקנת את הרובד המוטבע שבאדם, הכולל את הספירות נצח, הוד, יסוד ומלכות. רובד זה מנתב את הנפש לעשייה ולהשפעה במציאות, וכאשר האדם נותן לזולתו את הכסף שעמל עליו בכוחות אלו, הוא הופך אותם ממימוש עצמי סתמי לקשר ממשי עם האחר ועם ה’. נוסף על כך, מקורם של הנה”י בשני השלישים התחתונים של ספירת התפארת שפנימיותה היא רחמים. גם התקון שבצדקה אינו מתחיל במעשה, כמו בסיפור שלנו, ראשית הכל ברחמים האמיתיים על הזולת, שהם עניינם של שני שלישים אלו.

כאשר מטפסים מעלה באילן הספירות, פוגשים דווקא בסיפור אודות החזן שהתפלל למען הנשים והתקון שהתפלל אליו הצדיק. ספירת היסוד שייכת לקשר בין איש ואשה, לתקונו ולקלקולו, ואף שנכללה כבר בנה”י היא מובאת כאן בנפרד. הסיבה לכך היא, ששרש היסוד נעוץ בדעת: “והאדם ידע את חוה אשתו”. הדעת נחלקת ל”עטרא דחסדים” ו”עטרא דגבורות”, ויחד עמה נכלל גם השליש העליון של ספירת התפארת.

הברית היא בבחינת “קולמוס הנפש”, כפי שכינה אדמו”ר הזקן את הניגון, ואת הקשר הזה בין ברית לנגינה מבטאת גם בחירתו של ה’אהבת שלום’ לחבר ניגון בכל שבת קֹדש דווקא, זמן עונתם של תלמידי חכמים. זהו סוד שיר השירים הנאמר בערב שבת: השיר המובחר ביותר הוא שיר האהבה שבין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל, והצדיק האוהב נחרד מכל ניסיון להפוך אותו לשיר למען נשים זרות.

לאחר שסקרנו את כוחות המעשה והרגש, מגיעה השבת ומבטאת את המוחין – חכמה ובינה. כאן ניתן לראות את הרגשתו של הרבי, כי עיקרה של השבת איננו הסעודות המפוארות או התאריך המשמח, אלא השמחה הפשוטה במתנה לה זכינו, מגנזיו היקרים של ה’.