סיפורי צדיקים

רבי יצחק לוריא אשכנזי (האלקי רבינו יצחק) נולד בירושלים בשנת רצ"ד לאביו רבי שלמה ממשפחת לוריא המפורסמת, ולאמו, בת למשפחת פראנסיס מירושלים. בצעירותו נפטר אביו, והוא עבר יחד עם אמו למצרים לבית דודו. במצרים למד אצל רבי בצלאל אשכנזי, בעל השיטה מקובצת, ואצל הרדב"ז. בתקופת שהותו במצרים התעמק רבות בספר הזֹהר הקדוש, זכה לגילוי אליהו הנביא וגילה שיטה חדשה ועמוקה בקבלה. בהוראת אליהו הנביא עלה לצפת בסוף ימיו, ובמשך שנה וחצי לימד את שיטתו לרבי חיים ויטאל, שהעלה את הדברים על כתב. ספרו המפורסם ביותר שכולל את עיקרי שיטתו הוא 'עץ חיים'. האריז"ל נסתלק ב-ה' מנחם-אב של"ב בגיל 38 ונטמן בצפת. זכה האריז"ל ותורתו התקבלה על כל חלקי עם ישראל שהוגים בה עד היום הזה.

בצעירותו של האר"י הקדוש, עוד בטרם העמיק רבות בחכמת הקבלה, ישב יום אחד בבית הכנסת להתפלל, ולצדו ישב אדם נוסף. ויפן האריז"ל, וירא בידו ספר. ופנה אליו, וראה בו סודות עליונים. אחר התפלה אמר האריז"ל לאותו איש: "הגד לי: מה כתוב בספר זה?" ויען האיש ויאמר: "מה אדבר, כי ה' מנעני מכבוד, כי מן האנוסים אני, ולפי שראיתי כל אחד מתפלל מתוך הספר, ומפני הבושה לקחתי זה הספר, ואיני יודע מה כתוב בו". אמר לו האריז"ל: "אם כן מכור לי זה הספר, ואתן לך סידור גם כן". אמר לו: "וכי מחוסר דמים אני שאתן לך הספר בדמים? אך דרישה אחרת לי אליך, שתבקש מחמיך שיוותר לי על המכס, ובתמורה אתן לך הספר". ובהיות שהאר"י הקדוש חשק בספר זה, חילה פני חמיו שאכן הסכים לוותר על המכס.

בתמורה קיבל האריז"ל את הספר, והיה מעיין בו ובספר הזוהר בכל מאמצי כוחו, בסיגופים ובתעניות. וכך זכה שבכל לילה היו אומרים לו בחלום אם הבין את דברי הזוהר נכון או לא. לפעמים אמרו לו שההבנה שהבין היא הבנה נכונה, אבל אינה כוונת הרשב"י. ולפעמים היו אומרים לו שאם ירצה להבין המאמר צריך שיעשה עוד סגופין, וכן היה. בראותו כך, הלך ונסגר במצרים הישנה שש שנים. והיה לומד ביום ובלילה בקדושה ובטהרה, עד שזכה שבכל לילה היו מעלים נשמתו ושואלים לו באיזה ישיבה של מעלה רוצה לעלות וממי רוצה ללמוד, ולמקום שרצה היו מוליכים אותו. והיו מוסרים לו סודות נוראים, ובבקר לא היה שוכח דבר, והיה מגלה לתלמידיו. כן זכה לרוח הקודש, ולפעמים נתגלה אליו אליהו ז"ל ומלמדו סתרי תורה.

סיפר תלמידו רבי אברהם הלוי זצ"ל, כי פעם אחת, בשבת פרשת בלק, נכנס אצלו ומצאו ישן שינת צהרים. ומצאו שהיה מרחיש בשפתיו בתוך השינה. והלך אליו רבי אברהם והטה את אזנו על פיו של האריז"ל, לשמוע מה שהוא מדבר, ובתוך כך ניעור האר"י משנתו, וראה אותו עומד לידו. אמר לו: "מה אתה רוצה בכאן"? אמר לו: "ימחול לי האדון שראיתי למעלת כבוד תורתו מרחיש בשפתיו, והטיתי את אזני כדי להקשיב מה שדבר הרב". אמר לו האריזל: "תמיד כשאני ישן, נשמתי עולה למעלה דרך שבילין ונתיבות הידועים לי, ומלאכי השרת באים בעדי ומקבלים נשמתי, ומביאים אותי לפני מטטרון שר הגדול. והוא שואל אותי לאיזה ישיבה אני רוצה לילך, ובאותם הישיבות מוסרים לי רזי תורה שלא נשמעו אף בזמן התנאים. אמר לו רבי אברהם: "ולא יגלה לי הרב מה שלמדו לו עתה?" התחיל האר"י לשחוק, ואמר: "מעיד אני שמים וארץ, אלו הייתי דורש שמונים שנים רצופים, לא יכולתי לסיים מה שלמדתי הפעם בפרשת בלעם והאתון".

[שבחי האר"י]

"במה כחך יפה?" שאל פעם ר' חיים ויטאל את רבו האר"י. "הרי גם אני ועוד מקובלים יגענו בתורת הקבלה, ולא השגנו כמוך." על כך ענה לו האר"י, כי הדבר תלוי בעוצמת היגיעה. אם היית משער – כך אמר לו – את עוצמת יגיעתי בקבלה, לא היית משווה בין יגיעתך ליגיעתי.

מה אנו יכולים ללמוד מהסיפור הזה? ניתן אומנם לפטור זאת באמירה כללית על חשיבות המאמץ והיגיעה בעבודת ה', אך אם נחדד את המבט נגלה דברים רבים – הנצרכים כולם גם עבורנו, כשאנו באים אל פתח עבודתו יתברך.

ראשית, את היגיעה שדרש מעצמו האר"י, ניתן לחלק לשניים: יגיעה בלימוד תוך השקעת שעות רבות ומאמצי מחשבה, ויגיעה של זיכוך ותשובה שהתבטאה בסיגופים ובפרישות. אכן, גם בתניא, אנו לומדים על  שני סוגי יגיעה בהתבוננות: יגיעת בשר ויגיעת נפש. יגיעת בשר היא הביטוש העצמי על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב, שהם התכלית והמניע הפנימי גם לסיגופיו של האריז"ל. יגיעת נפש היא התבוננות שעה ארוכה בתוכן האלקי, בריכוז מוחלט למשך זמן ארוך. האר"י והתניא מלמדים אותנו כי יגיעה בתורה בלא יגיעה בתשובה (וכן להפך), לא יניבו את התוצאה הרצויה.

שנית, לאחר ההבנה מהי היגיעה הרצויה, יש להתבונן: מהן התכונות המביאות את האדם להתייגע כך? בסיפור ובאמרה שהבאנו, ניכרות הכניעה וההתבטלות העצומות אל התורה. תכונות אלה גרמו לאר"י לחוש כי כל מאמץ שווה בשביל לזכות בה, וכי כדי לזכות עליו גם להזדכך – לשוב בתשובה ולהסתגף. את כח יגיעתו העצומה, שאין יכולת לשערה, דלה האר"י מתוך ההתמסרות וההכנעה העצומות שחש כלפי התורה.

נציין גם דבר נוסף שאמר האר"י ז"ל – כי כל השגותיו באו לו משמחה של מצווה. הייחס בין דבר זה לבין תשובתו לרבי חיים ויטאל, הוא בסוד "בינה עד הוד אתפשטת". הבינה, שפנימיותה שמחה, מתפשטת ונותנת כח לספירת ההוד שעניינה התמסרות והכנעה.

לסיום, נוסיף עוד יסוד אחד – המציג את האר"י כ'חב"דניק מובהק'. בסיפור ניכר כי רבים מהגילויים הגדולים להם זכה, היו שונים ממה שמצופה מגילוי עליון: במקום למסור את הסוד ישירות, היתה ההתגלות מדריכה את עבודתו ולימודו: יש להסתגף, יש לעיין, הבנת נכון או לא מדויק… זהו היסוד של "עבודה בכח עצמו" שנעלה לאין ערוך מעבודה הניתנת במתנה.

בחלק מן הסיפורים על כך, מופיע כי אליהו הנביא סרב לגלות לאר"י את הפשט כדי שתקרא התורה על שמו. יתכן שמסיפור זה הבינו צדיקים, כי הארת היחידה שבנפש גדולה מגילוי אליהו – שכן אליהו סרב לגלות לאר"י את מה שיכל לגלות מתוך התמסרות נפשו אל התורה. ואפשר אף לומר יותר מזה – התורה המתגלה לבסוף היא כזו, שאפילו אליהו הנביא לא יודע לגלות: הנכונות להתייגע באמת בתורה, מגלה את תורתו העצמית של האדם – תורה של יחידה, שהיא יחידה רק לו.

המהר"ל, בן זמנו של האר"י, התייחס למדרגתו של אליהו בהקשר מיוחד: פירושו למעשה המובא בגמרא, אודות רבי יהושע בן לוי הנפגש עם המשיח. בסיפור זה, אליהו מתווך בין המשיח לבין רבי יהושע – כשהוא מסביר לו כיצד למצוא את המשיח, וכשהוא מסביר לרבי יהושע את תשובתו, שיבוא "היום".

רבי יהושע מתאכזב מכך שהמשיח לא בא, ואליהו מפרש: "היום – אם בקולו תשמעו". על פי המהר"ל זו לא רק חידה ופתרונה, אלא שלוש מדרגות רוחנית: המשיח חי בעולם של גאולה, שבו אכן המשיח יכול לבוא היום; רבי יהושע מחובר למצבו הנוכחי של עם ישראל, הנמצא כעת בגלות; אך אליהו מתווך ביניהן, ומדגיש את היכולת לנוע בין העולמות ולהתקדם לגאולה.

בהקשר לדברינו כאן, גילוי היחידה שבנפש היא גילוי ניצוץ המשיח האישי שבה. מסיבה זו גילוי היחידה נעלה מגילוי אליהו, המוריד את הגאולה למציאות בעזרת תנאים וצמצומים. כאשר מתגלה היחידה שבנפש, הגאולה היא מיידית, מוחשית ובלתי מותנית.