סיפורי צדיקים

רבי יוסף חיים נולד בתקצ”ה כבכור לאביו רבי אליהו, רבה של בגדאד. מסופר כי נולד בעקבות ברכתו של רבי יעקב אבוחצירא, לאחר שאמו של רבי יוסף חיים עשתה את הדרך הארוכה מבגדאד למרוקו במסירות נפש כדי לקבל את ברכתו. הצדיק ברך אותה ב”בן זכר שיאיר את עיני ישראל בתורה” וברכתו נתקיימה. מקטנותו נודע הבן איש חי כעילוי, ולמד רבות מפי אביו ומעיון בספריו. בגיל ארבע עשרה כבר נתקבל לבית המדרש לרבנים ‘בית זלכה’, בראשות חכם עבדאלה סומך, והחל מסייע ביד אביו לכתוב תשובות בהלכה. כבן שבע עשרה נישא לרבנית רבקה, ולהם נולדו בן ובת. בז’ באלול תרי”ט נפטר אביו, וחכם יוסף חיים, אשר עד אז נמנע מלהתבלט בציבור, קיבל עליו להנהיג את קהילת בגדאד. את דרשתו הראשונה נשא ביום י”ג באלול, (לימים יום פטירתו) ומאז הנהיג את קהילת בגדאד במשך חמישים שנה. אלפי אנשים נהרו לשמוע את דרשתו, וצייתו לדבריו בלי היסוס. בתרס”ח נסע הצדיק לכפר כפיל שבעיראק, להשתטח על קבר יחזקאל הנביא, ושם חיבר את ספרו “מראות יחזקאל”. כעבור יותר משנה יצא שוב לקברו של יחזקאל הנביא, אך בדרכו תקפה אותו מחלה, וביום י”ג באלול תרס”ט נסתלק. ארונו הובא במסע בן יומיים מהכפר גץ לעיר בגדאד, ושם מנוחתו כבוד (על פי דבריהם של חכם בן ציון חזן, תלמידו של רבי יוסף חיים, וחכם אברהם חיים עדס, הועלתה גופתו של הצדיק לירושלים באורח פלא ונטמנה בבית הקברות בהר הזיתים, בחלקה שעל יד הרש”ש).

כתיבתו של הבן איש חי זיע״א היתה מהירה מאוד, בכתב “חצי קולמוס” [כתב מחובר שהיה נפוץ בארצות המזרח]. חכם רבי בן ציון חזן מרדכי זיע״א נשלח על ידו לירושלים, כדי להדפיס דווקא שם את ספריו, כי רצה שדווקא יהודים בארץ ישראל יתפרנסו מעבודה זו. מכיוון שלא ידעו בבית הדפוס להדפיס מתוך כתב חצי קולמוס, היה רבי בן ציון מעתיק את כתבי הבן איש חי לכתב רש״י ומזה היו מדפיסים. כמו כן ציווה אותו הבן איש חי כי לא ידפיס שום עותק מהספר, קודם שישלח לבגדאד עותק ראשון כדי שיגיה אותו ויבדוק שלא תהיה בו שום טעות, ולא יהא חלילה גזל הציבור. לאחר שהיו מדפיסים בארץ ישראל את כל המהדורה, היו מחזירים את כל הספרים לבבל. כל כך היתה גדולה אהבתו לארץ ישראל ולקדושת ארץ ישראל, שהיה שולח את ספריו במסלול ארוך מאוד, ובלבד שיעברו בארץ ישראל.

מספרים, שהכל החל בקולו הנעים והחזק של רבי בן ציון, ששימש כחזן בבית הכנסת של ה”בן איש חי”. פעם אחת, בעודו עורך תיקון חצות, עבר במקום אחד השייח׳ים של בגדאד ושמע את קולו הנעים. אמר לו השייח’: ״קול נעים זה ברא הקב״ה כדי להללו ולשבחו בראש המסגד, לקרוא שם קטעי קוראן, ולקרוא לאנשים לבא ולהתפלל״. מפאת הסכנה, אמר לו רבי בן ציון: “אני מסכים – אך מהי המשכורת שתשלם לי״? וקבע לו אותו השייח׳  שכרו. אמר לו רבי בן ציון: ״תוסיף על זה מחיר עשר ביצים, שבכל בוקר אגמע אותם חיים כדי שהקול יהא צלול״. אמר לו השייח’ בהתלהבות: כעת אני מביא לך!״ והלך לקנות.

מיד רץ רבי בן ציון אל ביתו של הבן איש חי, ושאל אותו מה לעשות. ענה לו הצדיק: “עוד בגדיך עליך – קום וברח מבגדאד לארץ ישראל״. שאלו רבי בן ציון: ״וממה אתפרנס?” וענה הבן איש חי: “אני אשלח לך כתבי יד של ספריי, אתה  תדפיסם בארץ ואשלם לך שכרך״. המשיך רבי בן ציון ושאל: ״אני חושש שהאויבים ירדפו אחרי לשם״.

ענה לו הבן איש חי: ״אם כל עבודתך בארץ תהיה על ידי יהודים – מבטיח אני שלא תינזק על ידי שום אדם ותנוח בשלום על משכבך״. ואכן, חכם בן ציון נסע בשלום לארץ ישראל, וניצל בנס בתקופת מלחמת השחרור: צלף ירדני החל לירות לעברו, אך חכם בן ציון זעק: “חכם יוסף חיים, היכן אתה?” והצלף פסק מלירות.

***

פעם בא אליו אדם ביום גשום, כשרק חולצה לגופו, שכן לא היה מבני המקום ולא ידע אודות מזג האויר בבגדאד. רצה הבן איש חי לתת לו כסף, שילך לקנות מעיל. אמר לו אותו אדם: תן לי את המעיל שלך, ואחזיר לך אותו לאחר מכן. נתן לו הבן איש חי את מעילו, ואותו האיש לקח  הלך לבית הכנסת, שם, התיישב במקומו של הבן איש חי…

חיכה הבן איש חי בביתו עד סמוך לשקיעה, ומשלא בא האורח – לקח את מעילו הישן והלך לבית הכנסת. משראה את האורח יושב במקומו ועטוף במעילו, הלך וישב במקום אחר. ועל זה אמר לאחר מכן:  ׳שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה׳ היא תתהלל׳ – שאין לך להתגאות בחן וביופי שלך, שהכל שלהקב”ה. נמצא שאתה מתפאר, כבמעיל של רב שאיננו שלך!

[סיפורים מהחיים – קיצור שבחי הבן איש חי]

בסיפורים מתבלטת אהבת ישראל העצומה של הבן איש חי, וגם החיבור העמוק שלו לארץ ישראל. בסיפור הראשון נכרכות יחד אהבת הארץ עם אהבת היהודים שבה, כשהוא דואג לפרנסתם גם כשהדבר מסובך מאוד עבורו; בשני נוספת גם השפלות, כשבלי היסוס הוא משאיל את מעילו לזר, וכאשר הלה משתמש בו באופן לא הגון – הוא לומד מכך שגם כבודו שלו שייך בעצם לקדוש ברוך הוא.

אכן, השפלות היא פנימיות מידת המלכות – הספירה המזוהה עם ארץ ישראל. מסופר, כי בשובו מביקורו בארץ, לקח עמו הבן איש חי אבן מארץ הקודש וכן כמות גדולה של עפר. את האבן קבע בקיר בית הכנסת, ואת העפר פיזר על רצפת חדר המבוא – שלא היה מרוצף אז. ההזדהות הגדולה של הצדיק עם הארץ ועפרה, קשורה בוודאי בכך שקיים בעצמו “ונפשי כעפר לכל תהיה”. בכך, נעשה הצדיק כעפר ארץ ישראל:  קדושה עליונה, הנותנת לכל לדרוך על גביה.

בימינו, עת אנו מתמודדים עם אויבים רבים הקמים על הארץ, ראוי כי נתעצם עם דמותו המאירה של הצדיק, ונזכור כי ההקפדה על עבודה עברית היא סגולה בדוקה להינצל מפגיעת האויבים כולם. ומעניין לציין לסיפור על הרבי מליובאוויטש בהקשר זה: מסופר, כי פעם יצא הרב מענטליק בשליחות הרבי לארץ הקודש, כמלווה קבוצה של שלוחים. כשחזר הרב מענטליק לארצות הברית, הגיש לרבי חוברת שהדפיסו השלוחים. הרבי שאל אם גוי היה מעורב בהדפסה, והרב מענטליק השיב כי אמרו לו שהדפוס בבעלות יהודית. הרבי לא הגיב כלל על דבריו, אך כשנודע הדבר לשלוחים בדקו ומצאו: אמנם הדפוס הוא בבעלות יהודית, אך הפועל שעסק בחוברת היה מבני ישמעאל… [וראה בלקו”ש חכ”ג עמ’ 19 ושם בהערה 21 שדווקא בהדפסת ספרים ישנה חשיבות מיוחדת לעבודה יהודית ואף מובא כי ישנן דעות שאין קדושה חלה על ספר שהדפיס גוי ואף יש מי שאוסר ללמוד בו].

ולסיום, רמז נאה: רבי יוסף חיים בן איש חי מבגדאד – עולה י”ג פעמים אלול, תחילת נשיאותו ויום הסתלקותו של הצדיק!