סיפורי צדיקים

עוד כשהיה הבעל שם טוב הקדוש נסתר ונודד מעיר לעיר ומכפר לכפר, היתה אחת מעבודות הקודש שלו, שהנהיגם בקרב חבריו הנסתרים, לשאול כל יהודי שפגש – אנשים ונשים, זקנים וצעירים – על בריאותם ופרנסתם, והיה שבע רצון לשמוע תשובותיהם החביבות בדברי שבח להשי"ת – ברוך ה', השבח לא-ל וכדומה.

פעם אחת בא הבעל שם טוב לישוב מסוים. באותו ישוב גר יהודי קשיש, תלמיד חכם גדול ופרוש מכל עניני העולם. למעלה מחמישים שנה ישב יומם ולילה ולמד תורה בפרישות ובקדושה. כל ימיו ישב בתענית, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, ורק לאחר תפילת ערבית היה טועם חתיכת לחם טבולה במים.

כשנכנס הבעל שם טוב לחדר פרישותו של הגאון שבפינת בית הכנסת, שאלו למצב בריאותו ואם יש לו כדי הצטרכותו. הגאון לא שם לב אל הבעל שם טוב, שהיה לבוש כאדם כפרי פשוט. חזר הבעל שם טוב על שאלותיו כמה פעמים, עד שכעס עליו הגאון והראה לו ברמיזה על הדלת, לומר שילך לו.

אמר לו הבעל שם טוב: רבי, מדוע אינכם נותנים ל'כביכול' [=הקב"ה] פרנסה? הדברים בלבלו את הגאון: מה יהודי כפרי מדבר על ה'כביכול' ועל פרנסתו? הכיר הבעל שם טוב במחשבותיו ואמר לו: יהודים 'יושבים' על הפרנסה שנותן להם השי"ת. על איזו פרנסה 'יושב ה'כביכול'? דוד המלך אומר לנו בתהלים: "ואתה קדוש" – על איזו פרנסה אתה 'יושב'? – "יושב תהלות ישראל". ה'כביכול' יושב על השבחים שבני ישראל משבחים אותו עבור הבריאות והפרנסה שהוא נותן להם, ועבור דברי שבח אלו נותן להם השי"ת בני חיי ומזוני רויחי.
כשהגיע הבעל שם טוב לשנתו הח"י, בחרו בו הצדיקים הנסתרים למנהיג. והציע אז, שהצדיקים הנסתרים יתיישבו בעיירות ויתעסקו במלמדות, וגם הוא נעשה עוזר אצל מלמד בעיר יאזלוויטש.

בעת ההיא היה מביא בעצמו את התלמידים אל החדר, ואומר עמהם ברכות ופסוקים: "שמע ישראל", "תורה צוה" וכדומה. עוד היה מספר להם אודות משה רבנו והאבות, וחוזר עמהם מה שלמדו אצל המלמד. אחרי הלימודים היה מוביל אותם בחזרה לביתם, וקורא עמהם קריאת שמע שעל המיטה. הכל היה עושה בניגונים של שמחה, שהיה מלמד גם אותם.

לכאורה ניתן היה להקשות, שגם אם נחדש ונאמר שישנה מעלה ותועלת בשבח שמשבח יהודי את ה' יתברך על פרנסתו, אך מנין שאין תועלת גדולה יותר – או לפחות שווה – בלימוד תורה ? ואם אין הדבר מוכרח, מדוע ראה הבעל שם טוב לנכון להפסיק את הפרוש מלימודו על מנת לומר לו דברים אלה?

עונה על כך הרבי, שאותה 'פרנסה' שנותנים יהודים לה' יתברך ניתנת דוקא באמצעות השבח הפשוט על עניניהם הגשמיים. נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, ודוקא כשמוצאים את טוב ה' בענינים הנמוכים ביותר מגלים ומושיבים אותו בתחתונים, ובכך מפרנסים ומספקים את רצונו ותאוותו.

זוהי מעלתו של יהודי פשוט, המחבר מעלה ומטה ממש. מעלה – היא פשיטות העצמות המאירה בו, ומטה – חייו הגשמיים הנמוכים, אותם הוא חי כרצון ה'. בתורתו של הפרוש, שבחדרו המבודד ניסה להיות בבחינת 'מעלה' בלבד, לא התקיים רצון ה' יתברך – ואת זאת אמר לו הבעל שם טוב.

תיקון המציאות

מבצע זה, שאפשר לכנותו מבצע "שלום עליכם", פותח את כל פעולותיו של הבעל שם טוב לחינוך עם ישראל ולתיקון המציאות כולה, פעולות שנמשכו כל ימי חייו וגם לאחר הסתלקותו בידי ממשיכיו ולומדי תורתו.

תיקון הוא התלבשות, כלשון התרגום: "לא ילבש גבר שמלת אשה" – "לא יתקן גבר בתקוני אתתא". תיקון המציאות משמעו המשכת אור ה' להתלבש ולשכון בתוכה, כנשמה היורדת להחיות את הגוף. כל שלב במעשה הגדול הזה הוא תיקון קטן, הפועל את פעולתו ומוסיף אור בעולם.

לכן, מובן שעם כל מעלתה של התהילה הטבעית לה', אין זו אלא תחילת הדרך. מסופר שארבע שנים מאוחר יותר, בהיותו בן עשרים ושתים, הציע הבעל שם טוב לפתוח בפעולה להחדרת התורה בקרב פשוטי ישראל. זהו מבצע מתקדם בהרבה, כאשר מתוך אמונה עזה בשייכות התורה לכל יהודי – באים להחדירה למציאות שנראית כבלתי שייכת אליה כלל. ובכל זאת, לא לחינם קדם מבצע "שלום עליכם" למבצע לימוד התורה: הבעש"ט מבאר זאת על דרך האמור "גדולה לגימה שמקרבת" – יש להקדים ליהודי טובה גשמית, ורק לאחר מכן לגמול לו טובה רוחנית. כאשר מתעניינים ביהודי כך סתם – כפי שהוא עומד במצבו הנוכחי, מבלי לנסות לשפר ולתקן אצלו דבר מה – באים לידי קירוב הדעת עמו. רק מתוך קירוב, שייך שתיווצר גם השפעה.

סיפור ידוע מסופר על כך שנשמת הבעל שם טוב ירדה לעולם, בזכות עשיית טובה פשוטה וגשמית שעשה אבי הבעש"ט ליהודי שנדמה כמחלל שבת בפרהסיא. משם נוכל גם ללמוד שקדימת הטובה הגשמית לרוחנית איננה רק בגדר 'הכשר מצוה', אלא שגם אם היא באה לבדה ואינה מניבה פירות רוחניים – יש לה מעלה עצומה ונפלאה. הרי טובתו של אבי הבעל שם טוב היתה טובה גשמית בלבד, הוא האכיל ופרנס את העני מבלי שינסה להשפיע עליו מבחינה רוחנית (וודאי שלא התנה את הטובה הגשמית בהתקדמות רוחנית מצדו).

ישראל עם קדושים, וטובה גשמית לבן ישראל היא מעשה מצוה ממש. על כך אמר אדמו"ר הזקן: הגשמיות של הזולת – היא הרוחניות שלך!
(מתוך 'אור ישראל')