סיפורי צדיקים

רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, שכונה "החוזה" בשל ראייתו הפלאית למרחקים בזמן ובמקום, נולד בשנת תק"ה בפולין. היה תלמידם של ר' שמעלקע מניקלשבורג והמגיד ממעזריטש, ואחרי הסתלקותם הפך לתלמידו המובהק של ר' אלימלך מליז'ענסק. התיישב בעיר הגדולה לובלין והקים בה את חצרו, שהמונים נהרו אליה. החוזה שלח את בכירי תלמידיו להפיץ את תורת החסידות בכל רחבי פולין וגליציה, וביניהם "היהודי הקדוש" מפשיסחא, רבי אורי "השרף" מסטרליסק, רבי נפתלי מרופשיץ ועוד רבים. החוזה עסק רבות בקירוב הגאולה וביאת משיח צדקנו, ובערב שמחת תורה תקע"ה נפל מחלון ביתו בנסיבות פלאיות ועלומות, תוך כדי שמסר את נפשו על פעולות רוחניות לדחיקת הקץ. בעקבות הנפילה הקשה שכב החוזה על ערש דווי קרוב לשנה, עד שנסתלק בתשעה באב תקע"ה ומנוחתו כבוד בעיר לובלין.

פעם אחת, נסע החוזה לבקר את רבי שמעלקע מניקלשבורג, אחיו של רבי פנחס בעל ה'הפלאה' ומגדולי הצדיקים תלמידי המגיד. המגיד שלח את רבי שמעלקא ורבי פנחס לגרמניה, שהיתה מקום פרוץ יחסית לפולניה, ואיש פרט להם לא הצליח להאיר בה את אור החסידות. אך עד כמה שעשו חיל במקום, עדיין היתה ניקלשבורג עיר גרמנית מודרנית בסגנון שהחוזה לא היה יכול לסבול. לכן, כשבא לניקלשבורג, פשוט קשר מטפחת על עיניו ואחד החסידים הוביל אותו.

אשה אחת, שראתה שמובילים מישהו עם מטפחת על העינים, התחילה לצחוק בקול גדול על התופעה המוזרה הזו. צחקה וצחקה, עד שבשל קפידת הצדיק, במודע או שלא במודע, קרה לה דבר לא טוב רח"ל.

כשהדבר נודע לר' שמעלקא מניקלשבורג, ביקש מן החוזה: בבקשה חזור הביתה, ואל תבוא לכאן לבקר. לך אין מה לעשות במקום כניקלשבורג…

מדת הגבורה של החוזה התבטאה במיוחד בקנאות על שמירת העיניים שלו. מסופר, כי כשהסתלק רבו רבי אלימלך מליז'ענסק העביר את כחותיו הרוחניים לארבעה מתלמידיו: לחוזה נתן את כח עיניו, למגיד מקאז'ניץ את כח לבו, לרמ"מ מרימנוב את כח הנשמה שבמֹח ולאוהב ישראל את כח פיו. מהסיפור אנו רואים שעוד קודם בואו לרבי אלימלך, היה החוזה זהיר טפי בכל הנוגע לעיניו והשמירה עליהן ודווקא משום כך זכה למתנה זו מרבי אלימלך בבחינת "יהב חכמתא לחכימין" [וכן הוא בנוגע לשאר התלמידים שזכו למתנות מרבי אלימלך]. כאשר הצדיק חרד על קדושתו, הוא משרה סביבו דין. הוא מבחין בחדות בחשיבות עבודתו המיוחדת, ומי שאינו רגיש לכך עלול להפגע. בכח זה פגע החוזה במזלזלים בכבודו, אף אם לא התכוון לכך.

עם זאת, צדיקים רבים נהגו אחרת: כך מסופר אודות רבי ברוך ממז'יבוז', שכאשר ביקר אצלו החוזה נכנסו נשות הבית אל החדר בו שהו הצדיק והחסידים, לשמוע את דברי התורה של סעודה שלישית. בתימהון גדול פנה החוזה אל רבי ברוך: הלא כתוב "העבר עיני מראות שוא"? ענה לו רבי ברוך: לא נכתב "העבר שוא מעיני", אלא להפך. אם ישנו שוא, אני איני רואה אותו…

בדומה לכך, כאשר רבי שמעלקא מניקלשבורג שומע על המקרה, הוא שולח את החוזה למקומו. עבודתו של רבי שמעלקא היא בקירוב אנשי עירו, וכדי לבוא בגבולם של יהודים הרחוקים מקדושה יש צורך ברגישות לקדושתם שלהם. אף אם הדבר תובע וויתור על עבודת ה' האישית של האדם, עליו להיות מוכן להתלכלך כדי להוציא את היהלומים מתוך האשפה.

לעומת התקלות הנגרמות מ'קצר' כזה בתקשורת, כאשר פגש החוזה ביהודים שהיו כלי לקבל, פעלה בהם קדושתו היתרה פעולות ברוכות:

אחד מהצדיקים תלמידי החוזה, היה רבי שלום מקאמינקא. כאברך צעיר היה ידוע כעילוי מופלג, אך לא חסיד. כדרך אותם הימים, לקח אותו גביר אחד כחתן לביתו עם הבטחה לפרנס את המשפחה שנים רבות וגם לתת נדוניה עצומה. עם זאת, התנה החותן לעתיד את ההסכם בכך שיסעו יחד לחוזה מלובלין – שיברך את החתן אותו וגם יבחן אותו. החתן ואביו הסכימו, והחותן וחתנו נסעו אל החוזה.

כשהגיעו, קרא החוזה לשמש שיביא חומש ויקרא. כשרבי שלום ספר זאת לידידו ה"אמרי נעם", אמר: האמן לי, שכאשר בקש שיביאו חומש כמעט פרצתי בצחוק. על זה בוחנים אותי? אותי צריך לבחון על פלפול חריף, לא על חומש… פתח הרבי את החומש בתחלת פרשת "קדושים", ושאל: יודע אתה מה רש"י כותב על כך? שוב התאפק רבי שלום מלצחוק על שאלה כזו, ואמר: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה".  אמר לו הרבי: נאמר ביחד את הרש"י הזה, והתחילו לומר זאת ביחד.  באותו רגע – סיפר הצדיק – חלחלה ורעד תפסו את כל גופי, וכל כך רעדתי שהייתי צריך לשכב. שעות רבות רעדתי, והייתי ממש חולה מסוכן. גם היום, כשאני מספר את הסיפור הזה, אני מתחיל לרעוד בכל גופי.

צדיק גדול נוסף בפולין, בעל התפארת שלמה, סיפר כי אביו הביאו לחוזה כאשר היה ילד. לקח אותו הרבי ואמר לו את אותו הדבר: אתה זוכר מה רש"י כותב על "קדושים תהיו"? נאמר את זה ביחד – "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". וספר אחר כך בעל התפארת שלמה, כי ב"ה לא נכשל בחייו מעולם בפגם הברית, מכח המילים הללו ששמע בהיותו ילד.

בשני סיפורים שהם אחד, מתגלה כוחו של החוזה לקחת משפט פשוט מן התורה ולהפוך בעזרתו את כל חייהם של שני אנשים. הילד הקטן נעשה לשומר הברית באופן טבעי, ואילו העילוי המתנגד, שהספיק מן הסתם להבין יותר מהילד מהם "העריות והעברה" רועד בכל גופו. לבסוף, שניהם נעשים צדיקים גדולים המורים לרבים את דרך ה'.

כיאה לסיפור העוסק בקדשת היסוד, מקום ההולדה, אין כאן רק פרישות וחרדה: הצדיק מפרה את חסידיו ומחולל בהם שינוי עמוק, המוליד פירות לחיים שלמים ולדורי דורות.

יומא דהילולא של החוזה הוא תשעה באב – יום בו נולד משיח שהוא שלמות תיקון הברית וקיום מצות "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בקדושה ובטהרה) [המצוה הראשונה בתורה, מצוה רבה (לשון רביה), המצוה הכוללת את כל התורה כולה]. על כן בא הרמז: תשעה באב בגי' יוסף (שומר הברית) פו"א ודוק. בתשעה באב נולד משיח = קדוש קדוש קדוש!