סיפורי צדיקים

בשנת תקס"א באו לליוזנא שני שרים גבוהים, ומסרו להרבי שהוא נדרש לבוא לפטרבורג ולהתייצב שם לפני הממשלה. הרבי הבטיח לנסוע בשבוע השני לפטרבורג, ובבואו לפטרבורג הושיבוהו תכף במאסר.

המאסר לא היה במבצר הפטרופבלי כבפעם הראשונה, אלא ב"טייני סובייט" ("המועצה החשאית"). הישיבה שם נוחה היתה יותר מזו שבמבצר, ובפרט בנוגע להרבי שנודע כבר בחוגי הממשלה לאיש מורם מעם, התיחסו אליו ביחס טוב מאד, והרשו להביא לו ספרים ככל אשר יבקש.

מבחינה חיצונית, אם כן, היתה הגזרה האחרונה נוחה הרבה יותר מהראשונה. אבל, מבחינה פנימית, אמר אדמו"ר הזקן, היה הנס האחרון גדול מן הראשון, כי בפעם הראשונה היה רוב המלשינות בדברי שקרים ושטויות, ו'לשקר אין רגליים'. אבל בפעם הזאת שאלו ממנו שאלות עמוקות וגם איימו לאסור על לימוד תורת החסידות.

בסופו של דבר ענה רבנו על כל השאלות, והועבר מבית המעצר למעון שניתן לו בבית שבחצר. אחד מחדרי הדירה הוקצה לבית תפלה, והביאו לשם ספר תורה והתפללו בצבור, וכל ימי שבתו של הרבי בדירתו זאת שב"טייני סובייט" התנהג כמו שהיה נוהג בביתו בליוזנא.

שמחת הרבי ועליצות נפשו באותו זמן היתה רבה מאד. יום יום היה יושב באחד החדרים הגדולים, ששלש מאות איש היו נכנסים בו לרווחה, והוא היה מדבר לפני אנ"ש. בין המבקרים היו כאלה שהכירו את הרבי יותר מעשרים שנה, ומעולם לא ראו אצלו סדר כזה, אשר יקבע לו עת לשבת בכל יום עם אנ"ש, וגם תוכן הדבורים והספורים הפליאם מאד. בכל ההנהגה, הדבורים והספורים במשך ימי שבתו באותה דירה היתה שפוכה רוח עליזות מיוחדת במינה.

כאשר הגיעו מכתבי השחרור מאושרים כחוק, הודיעו להרבי כי יוכל לעזוב את דירת הטייני־סובייט ולקחת לו מעון בעיר – ורק כשלושה חדשים יגור בפטרבורג. הידיעה האחרונה עכרה את נפש רבנו, כי בחוגי הממשלה עלתה הצעה, שיכריחו את רבנו לקבוע דירתו בפטרבורג בתדירות.

כאשר יצא רבנו לדירה הפרטית ששכרו בעבורו בעיר, הלכו כאלף איש ללוותו והדבר עשה רושם גדול בעיר. בעת ההיא היה בפטרבורג הנסיך ליובומירסקי, אחד החשובים בחוגי בית המלכות. והזדמן שהנסיך ישב על הגזוזטרא בעת שנסע הרבי לדירתו הפרטית ועדת החסידים מלווה אותו. כראות הנסיך את פני קדשו של הרבי נתרגש מאד, והתענין לדעת מי הוא זה. כאחד משרי המלוכה ידע על ענין המלשינות ותוצאותיה, אבל לא התעניין לדעת מי הוא מנהיג החסידים. בראותו את כל הכבודה, עלה בדעתו להתוודע להרבי ולהכירו פנים בפנים.

כעבור ימים מספר קבע הנסיך, על ידי שליח, פגישה עם הרבי. בין חסידי הרבי היו כמה חוכרים, שגרו באחוזות הנסיך ליובומירסקי שבפלך מוהילוב, ובתוכם החוכר הגדול רבי אברהם קרולר אשר הנסיך הכירו פנים והיה חשוב בעיניו. הלך החוכר רבי אברהם אל הנסיך, ובאר לו גדולת הרבי והיותו נערץ ברבבות נפש מישראל, וספר לו שהחסידים מצטערים מאד – שאם יהיה הרבי מוכרח להשאר בפטרבורג, לא יוכלו לבוא אליו כמו שרגילים לבוא לליוזנא.

דרך אגב הזכיר, שזהו גם ענין של הכנסה: כי העיר שהרבי דר בה, לא לבד שכבוד גדול היא מנחילה לאדון העיר ההיא, אלא שאנשיה מתפרנסים שם ברווח, ויכולים לשלם המסים בנקל. אגב שיחה הרבה להפליג בשבחו של הנסיך ובהשפעתו הכבירה בהיכל הקיסר, ובקשו שהוא, הנסיך, יפעל שהרבי יקבע מושבו באחת מעיירותיו של הנסיך.

כאשר בקר הנסיך את הרבי אמר, שאם יסכים לגור באחת מעירותיו, דוברובנה או לאדי, יפעל אצל הממשלה שלא תדרוש שידור בקביעות בפטרבורג. הרבי הסכים להתישב בלאדי, והנסיך ליובומירסקי נתן צו למנהל אחוזותיו לבנות בתים להרבי ובני משפחתו, ולכל אלה אשר יבואו לדור בלאדי יתנו חנם חמרי־עץ לבנין בתים ורפתות. את החוכר רבי אברהם, בקש לנצח על בנין הבתים בשביל הרבי ומשפחתו. כך עבר הרבי ללאדי.

[סיפורי חסידים]

בסיפור מובא כי מלשינות המאסר השני עסקה בתורת החסידות ובעניינים עמוקים המובאים בה, בעוד מלשינות המאסר הראשון עסקה בשקרים שנטפלו על הרבי עצמו. מפליא לראות, אם כן, כי שני השחרורים התרחשו בחודש כסלו – אך הראשון חל ביום הפטירה של המגיד, שהוא בעל משמעות אישית לתלמידו אדמו"ר הזקן (כאמרת המגיד הידועה אליו, "זהו היום טוב שלנו"), ואילו השחרור השני חל בחנוכה – חג נצחון התורה על מתנגדיה.

והנה, גם על המאסר הראשון אמרו הרביים, כי שרשו היה בקטרוג על הפצת החסידות – והשחרור היווה חותמת שמימית על הפצתה. ממילא מובן, כי השחרור השני בנר החמישי-משיחי הִווה גושפנקא חזקה אף יותר לפרסום והפצת תורת משיח.

שלשת ימי הגאולה שבחדש כסלו, י יט וכט עולים יחד כט כט או חן – רמז לכך שגאולת כט כוללת את שתי הגאולות האחרות, של אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הזקן. ועוד, י"ט ראשי תיבות יום טוב – "יום טוב שלנו" – וכ"ט ראשי תיבות כי טוב, הרומז ל"וירא אלהים את האור כי טוב". על הפסוק הזה אומרים חז"ל, כי האור היה "טוב – לגנוז" ומקום גניזתו הוא בתורה – היא תורת החסידות, תורת משיח, המתגלה באור החנוכה (ורמז נוסף המקשר בין שני התאריכים – י בריבוע ועוד יט ברבוע עולה תניא, רמז לכך שגאולת י"ט כסלו היא בזכות התניא שיצא לאור בי"ט-כ כסלו שנתיים קודם, וכן גאולת י' כסלו של אדמו"ר האמצעי – שגם לו זכות רבה בהדפסת והפצת התניא).

במקומות רבים מוסבר כי השמן רומז לסודות התורה של החסידות, ואם כן הזית הוא מקור השמן, הסודות כפי שהם בעצמות ה' וטרם שנתגלו. והנה, יום טוב עולה חכמה, וכי טוב עולה בטול, התכונה הפנימית של החכמה. זהו השמן של החכמה, רזין דרזין דפנימיות אבא (פנימיות עתיק, תורת משיח לשון שמן משחת קדש). חכמה = בטול ועוד שם הוי' ב"ה, והוא סוד "הוי' בחכמה [יסד ארץ]", הרומז לכך שגילוי הוי' הנו רק במקום הבטול אליו. כך אמר הרב המגיד (ומובא בתניא) כי אחד האמת מתגלה בחכמה דוקא, היינו תורת החסידות, תורת משיח.

נר שלישי ונר חמישי

בלוח היום יום מובא, כי הגאולה השניה התרחשה דווקא בנר שלישי. הרבי מליובאוויטש הסביר כי היו שני שלבים בגאולה, אך מסורת מקובלת אצל החסידים כי עיקר הגאולה השניה התרחשה ב-כ"ט (וכך כתוב בפשטות בכתבי ר' לויק, אביו של הרבי). מהו היחס הפנימי בין שני התאריכים?

אם נקביל את ח' ימי החנוכה לשמונת הדורות של חסידות חב"ד (עד לרבי הריי"ץ), הנר השלישי מכוון כנגד אדמו"ר הזקן עצמו. על פי החילוק שביארנו בראשית הדברים, בין גאולת הרבי בי"ט כסלו לגאולת החסידות בכ"ט, נמצא כי הנר השלישי הוא מעין 'י"ט שבכ"ט' – גאולת הרבי שבתורת החסידות. הרבי הוא הצינור שבחר בו ה' להפיץ את תורת החסידות בעולם, והנר השלישי שייך לבחינה הזו.

והנה, נר שלישי הוא זך כסלו – שמן זית זך. היות השמן (תורת החסידות) "זך", היא העובדה שהסוד מתגלה על ידי הצדיק – הזוכה לזכך את עצמו בתכלית כדי להיות צנור ראוי להפצת החסידות.

כאשר מוסיפים את התאריך הזה, זך, לשאר התאריכים שמנינו: י יט כט, העולים כאמור חן – 58, עולה החשבון 85 (היפוך הספרות של 58), העולה פה, סוד "דברי פי חכם חן". פה עולה ה פעמים טוב, סוד ה חסדים טובים המתגלים בפה, ומהפה לאור עולם, בהפצת תורת הבעל שם טוב חוצה. גילוי הסודות והחסדים הוא סוד הנחת נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ. ממוצע ארבעת התאריכים – י יט כז כט – יחד עם הרבועיים (התכללות) שלהם = 529 = 23, חיה-חדוה ברבוע = תענוג (גילוי אור פנימיות הכתר, עתיק יומין).