הרבי הריי"צ | עוד נתראה

כ”ק אדמו”ר רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, נולד לאביו רבי שלום דובער )כ”ק אדמו”ר הרש”ב) בי”ב בתמוז תר”מ. בגיל חמש עשרה מינהו אביו למזכירו בעסקנות ציבורית, ובגיל שבע עשרה נישא לרעייתו הרבנית נחמה דינה והתמנה למנהל ישיבת תומכי תמימים שיסד אז אביו. בתר”פ הסתלק הרבי הרש”ב, מעט לאחר המהפכה הקומוניסטית. הרבי הריי”צ מלא את מקומו, ופעל רבות למען היהדות ברוסיה. בעקבות כך נאסר הרבי בט”ו בסיוון תרפ”ז בידי הג.פ.או. ונידון למוות, אך בלחץ בינלאומי הומר העונש לגלות בעיר קוסטרומה, ולבסוף לשחרור מלא. מאז מציינים בחב”ד את ימי י”ב־י”ג בתמוז (יום מתן השחרור ויום השחרור בפועל) כ׳חג הגאולה׳ של הרבי הריי”צ. בב׳ טבת ת”ש חולץ מוורשה הכבושה לארה”ב, ולאחר תקופה קצרה רכש את בנין 770 – מרכז חב”ד העולמי. הסתלק בשבת פרשת בא י׳ בשבט תש”י, ואת מקומו מלא חתנו, כ"ק אדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסון.

בעת שהרבי עזב את רוסיה, בשלהי חודש תשרי תרפ"ח, באו החסידים להיפרד ממנו טרם נסיעתו, וביניהם הייתה גם משפחתו של ר' חאניע מרוזוב (אשתו וילדיו, כי ר' חאניע עצמו היה באותה עת אסור בבית האסורים, או משולח לסיביר).

בנו הקטן, ר' שלום, נאחז ברבי ולא רצה להניחו. ואמר הרבי: "מען וועט זיך נאך זעהן…" ['עוד נתראה']. ואכן, חרף כל התהפוכות בימי האופל, בחודש טבת תש"י – חודש לפני הסתלקות הרבי הריי"צ – הגיע ר' שלום לחצרות קדשנו. כשנכנס ל"יחידות", אמר לו הרבי: "נו, מען זעט זיך" ['נו, מתראים'].

(רשימות דברים)

בכמה משפטים בודדים, מצייר לפנינו המספר תמונה נוגעת ללב: הילד הקטן שאביו כלוא, הרבי העוזב למקום מבטחים לאחר איומים על חייו, והחסידים הנשארים מאחור – שמחים על הצלת הרבי וכואבים על גורלם שלהם.

הילד, שבהעדרו של אביו רואה ברבי מעין אבא חלופי, לא טועה בתחושתו. הרבי אכן חש אהבה וחיבה לכל חסיד וחסיד, ובוודאי לבנו של החסיד המדובר – שנכלא לאחר מילוי השליחות שנתן לו הרבי הריי"צ. כעת, כשהרבי עוזב, מרגיש הילד נטישה כפולה ומכופלת… הרבי, שחש בכאבו של שלום הקטן, מבטיח לו שהפרידה היא זמנית בלבד, והקשר ישוב ויתחדש. בימים ההם, ימי מסך הברזל, ההבטחה הזו איננה דבר פשוט בכלל – אבל הרבי לוקח על שכמו את ההתחייבות, ומקיים אותה.

הראיה והשמחה

מה מלמד אותנו הסיפור על תכונותיו של הרבי הריי"צ?

נפתח באמרת חז"ל, "איזהו חכם? הרואה את הנולד". הראיה למרחוק של הרבי, מבטאת לפיכך את כח החכמה שלו. אך הדבר שאותו הוא רואה, הפגישה המחודשת לאחר שנים ארוכות, קשור דווקא בבינה – הנקראת גם 'לעתיד לבוא' ו'עולם הבא' (וגם שמחת הפגישה קשורה לכאן, מפני שהשמחה היא פנימיות הבינה "אם הבנים שמחה").

אולם לא רק ראיית הנולד יש כאן, אלא בעיקר ראיית הזולת: ראיית פני הצדיק היא מעלה גדולה, ורבי נחמן מברסלב כתב כי עצם המחשבה על פגישה כזו, וציור שלה בדמיון, מצילים את האדם במצבים קשים ובנפילות. בסיפור שלנו, הרבי הסתכל לתוך ליבו של החסיד הקטן, וראה מה הדבר שהוא צריך לשמוע כדי להחזיק מעמד בשנים הקשות שיבואו: ההבטחה והציפיה למימושה, ליוו אותו בוודאי לאורך כל אותו זמן. בניגוד לראיית העתיד השייכת לצדיקים, יחס כזה לזולת הוא ראייה שאנו יכולים וחייבים לאמץ גם אצלנו.

***

כשקנה החסיד ר' שמואל גוראריה המכתבים וכלים שונים מהגניזה דחרסון, שהיו שייכים להבעש"ט ותלמידיו, והביאם לרוסטוב במתנה לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב – כ"ק אדמו"ר לקח כל אחד ואחד, ואמר: זה אמת וזה אינו אמת. כן בירר כל אחד ואחד בייחוד. וכ"ק אדמו"ר הרש"ב אמר לו שיראה את כל החבילה לבנו, כ"ק הריי"צ.

אח"כ נכנס לבנו כ"ק אדמו"ר הריי"צ, ולא סיפר לו דבר ממה שאמר כ"ק אביו. וכ"ק הריי"צ נטל גם כן בזה הסדר, ובירר ממש כמו כ"ק אביו.

אצל כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב לא הרהיב עוז בנפשו לשאול מאין הוא יודע, אבל אצל כ"ק מוהריי"צ, שהיה לו עמו קירוב הדעת, שאל לו מאין הוא יודע מה אמת ומה שהוא אינו אמת.

ענה לו כ"ק: כל יהודי יש בו קדושה, וכאשר הוא אוחז דבר שבקדושה – אז יש כח המושך. קדושה נמשך לקדושה.

(רשימות דברים)

חפץ שהיה שייך לצדיק משפיע טוב על המחזיק בו, ומעורר אותו לעבודת ה'. לכן מחלקים צדיקים רבים מטבעות ושטרות כסגולה, וחסידים מתאמצים לזכות בחפצים ובגדים מרבם. כאן, מתייחדים הרבי הריי"צ ואביו, הרבי הרש"ב, ביכולת לחוש באופן מיוחד את הקדושה שבחפץ: הם חשים את הקדושה שבהם מתעוררת ומתחזקת מן המפגש עם הקדושה החפצים, וכך נוצר 'מגנט קדוש' המושך את הנפש אליו.

אמנות האמונה, הכרת הדעת

מהיכן מגיע ה'מגנט' הזה? בגימטריא, מגנט עולה אמונה (לשון אמנות וכן לשון כלי, מנא בארמית), אבל בעוד האמונה היא כח מקיף וכללי, כאן מדובר בהתבטאות של האמונה ברובד המודע של הנפש. זוהי הדעת, שבכוחה גם לחבר ולקשר (כבפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו") וגם להבדיל ולחלק ("אם אין דעת הבדלה מנין?").

בכח הדעת יכלו הצדיקים לחוש את הקדושה ולהתחבר אליה, וגם להבדיל בין הכלים הקדושים לשאינם כאלה. אך דעת דומה ישנה בכל יהודי: בכל דבר בעולם, חבוי ניצוץ קדוש, ועל כל יהודי מוטל לברר אותם מתוך הגשמיות. הדעת המיוחדת הקיימת ביהודי, מאפשרת לו לחוש היכן נמצא הניצוץ שעליו לברר – להימשך אליו ולהעלות אותו.

הסיפור גם מלמד על הקשר העצמי בין הרבי הרש"ב לבין בנו יחידו, הרבי הריי"צ. זהו סוד "מה שמו ומה שם בנו כי תדע" –דווקא כח הדעת מקשר בין האב לבנו, כאשר הם זוכים שהקשר העצמי שבשורש הנשמה הופך להיות מורגש כחלק מהמודעות.

(שיעור כ"א טבת תש"פ)