סיפורי צדיקים

רבי שלום דובער שניאורסאהן מליובאוויטש, האדמו”ר הרביעי בשושלת חב”ד, נולד להוריו, רבי שמואל שניאורסאהן — הרבי מהר”ש — והרבנית רבקה, ב־כ׳ בחשון תרכ”א. בברית המילה שלו נתן לו סבו, אדמו”ר הצמח צדק, את הכינוי רש”ב. לאחר פטירת אביו קבל עליו את הנשיאות באופן חלקי, ולאחר 11 שנים באופן מלא. הקים את ישיבת ׳תומכי תמימים׳ בליובאוויטש וכן את ישיבת ׳תורת אמת׳, תחילה בחברון ואח”כ בירושלים. הסתלק ביום ב׳ ניסן שנת פר”ת ונטמן בבית העלמין ברוסטוב. את מקומו מילא בנו יחידו הרבי הריי”צ. נודע באריכות ועומק דברי החסידות שלו וכונה ׳הרמב”ם של החסידות׳. בין ספריו הידועים: המשך תער”ב, המשך תרס”ו, קונטרס העבודה, קונטרס ׳ומעין׳ וקונטרס ׳עץ החיים׳.

סיפר הרבי הריי"צ: הסדר בקבלת תלמידים חדשים בישיבת "תומכי תמימים" היה, שלאחר שסיימו קבלת התלמידים היו מסדרים רשימה מפורטת של התלמידים שנתקבלו. כמנהל הישיבה, הייתי מכניס את הרשימה אל אבי בצירוף הרצאה כללית ופרטית בפירוט דעותיהם של חברי ועד הבחינה הגלוי ושל חברי הועד החשאי אודות כל תלמיד בנפרד. אבי היה מתעניין לדעת כל הפרטים ביחס לכל תלמיד ותלמיד.

כשהגיע לתלמיד מסוים, התעניין בו אבי באופן מיוחד, שכן הבחור היה בעל כשרונות טובים – אך לפי הרצאת הועד המבקר החשאי, צויין שאותו בחור הנו בעל מדות גסות וגם פניו אינן עדינות ביותר. אבי חשב רבות, ולאחר מכן אמר שיש לקבלו כתלמיד אך לקחת אותו חזק בידיים. מיד לאחר אישור רשימת התלמידים, במחצית חודש חשון בערך, הוצאתי עבור תלמיד זה סדר חמור מיוחד, ולמשגיחים על סדרי הנגלה והחסידות הוריתי להשגיח עליו במיוחד. כך נמשך הדבר במשך כל החורף.

בתחילת האביב, כשהיו צריכים להתחיל בבירור החטה לשמורה, כותב לי אבי באחד ממכתביו, להטיל על אותו תלמיד את כל העבודה הקשה הקשורה בהכנות לשמורה ושאכתוב לו כיצד מתבצעת אצלו העבודה, שכן באותה שנה היה על אבי להגיע לליובאוויטש ימים ספורים בלבד לפני פסח. מחוץ למדווח במכתבים, גם כששב אבי לליובאוויטש, התעניין ביחוד אודות אותו תלמיד.

קיימתי את כל ההוראות בהידור. כל העבודות הקשות בבירור החטים, בהעמדת הריחיים של יד ובטחינה עצמה, העמסתי על התלמיד האמור, עד שבמשך שני שבועות לא היה לו רגע מנוחה, לא היה לו לא יום ולא לילה והכל היה בסדר מסודר, שלא ירגיש שמתבצעת כאן הוראה מסוימת. כך היה גם באפית המצה, בהכשרת המאפיה שלפניה ובליל בדיקת חמץ.

כשסיימו את כל העבודות, קראתיו אלי בשעה חמש בערב, וציוויתי עליו שילמד היטב את המאמר "ששת ימים" שב"סידור עם דא"ח", ולמחר – יום ראשון של פסח – יבוא אלי בשעה שבע בבוקר ואלמד אתו את המאמר. ידעתי שהוא אחד הממונים על שולחנות הסדר ב"זאל [בית המדרש] הגדול", ועד לאחרי הסדר, שבודאי יימשך עד לשעה שתים אחרי חצות, לא יהיה לו אפילו רבע שעה פנאי ללמוד. כל העניין היה כדי לראות עד כמה נוגע לו לימוד החסידות.

בשעה שבע בבוקר, היה המאמר קלוט במוחו, לפי ערך ידיעתו אז בחסידות. למדתי אתו עד לשעה שמונה. כשנכנסתי אחר כך אל אבי וסיפרתי לו ככל האמור, היה שבע רצון ואמר לי, נטענו בעזה"יי אילן עושה פרי, הריני מקווה שהוא יהיה טופח על מנת להטפיח, ואם כי יעבור עוד זמן רב הרי סוף סוף יהיו ענפיו מרובים עם פירות רבים וגידולי גידולין.

באחרון של פסח, בשעת סעודת החג אצל תלמידי הישיבה ב"זאל הגדול", אמר לי אבי (בהצביעו על הבחור הנ"ל בלי שיבחינו בכך): יוסף יצחק! ראה פעולת זיעה של מצווה! הוא הרי קיבל פנים אחרות לגמרי. הגסות הוסרה, ונראים פני אדם.

(ליקוטי דיבורים א')

מה פשר האבחון שנערך לבחור? ואיך בעצם המסלול המפרך שינה אותו? ניתן להבין זאת על פי פתגם קצר וחריף המובא בלוח היום יום:
“דער וואס איז נידעריג און גראב הערט ניט אן די אייגענע גראבקייט און נידעריקייט – מי שהוא נחות וגס אינו חש בגסותו ובנחיתותו”. “גראבקייט” היא גסות רוח – ביטוי של גאוה וישות. לעומת זאת “נחיתות” איננה רק מצב טבעי של נשמה במדרגה נמוכה, אלא מצב שבו האדם משפיל עצמו לתאוה, יורד ממעלתו הראשונה למען חשק נמוך.

על פי החסידות, שני אלו הם אבות הטומאה בנפש. התאוה מטמאת ומטמטמת את הלב – האדם נוהג כבהמה, “רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ”; והגאוה מטמטמת את המח – פוגעת באדם שבו, ומסלפת את הרוממות הרוחנית לכדי יהירות ריקה.

בדרך כלל, וכנראה כך היה גם בסיפור שלנו, הגסות והנחיתות מולידות זו את זו ומטפחות זו את זו: הגאווה מצדיקה את השקיעה בתאוות, בטענה ש"מגיע לי", ואילו השקיעה בתאוות מסמאת את העיניים מלראות את הפחיתות שבדבר – וממילא מתעצמת הגאווה.

מה עושים?

את תיקון הגאוה והתאוה, ניתן לראות אצל שני המאורות הגדולים: הבעל שם טוב ורבי שניאור זלמן מליאדי.

אדמו״ר הזקן אמר כי עיקר שליחותו היא ביטול – העמקת הדעת בגדולת ה' כדי לבטל את הישות, האגו. זהו תיקון הגאוה. הבעל שם טוב בא בעיקר לתקן את התאוה, ולהפוך אותה לתאוה קדושה – חשק עז לאהבת ה' ויראתו, לתורה, מצוות ונתינה לזולת.

ככלל, דרך הבעל שם טוב היא עבודת הצדיקים, דרך של אתהפכא – הפיכת הרע לטוב, ואילו דרך אדמו"ר הזקן היא אתכפיא – מלחמה ושבירה של הגאווה, השייכת גם למי שהוא "הלוואי בינוני". אך יש לזכור: אדמו"ר הזקן הקפיד שלא לשבור אפילו חפצים דוממים, אלא רק לפרק אותם במידת הצורך. גם כאשר נלחמים בגאווה ניתן לעשות זאת בדרך של פירוק עדין, ולא כח ברוטלי.

גם בסיפור שלנו, לכאורה, הנהגת הרש״ב עם אותו תלמיד נשמעת כדרך של שבירה: עבודות קשות, חוסר מנוחה, ניסיון קשה בליל פסח כאשר ציווה עליו ללמוד מאמר חסידות למרות שאין לו זמן. אבל שני דברים מבדילים בין שבירת הלב הנחוצה לדריסה עצמית: ראשית, הרבי הרש"ב זיהה את יכולותיו הגבוהות של הנער – שאכן הצדיק את הציפיות ועמד בכל המבחנים. ושנית – המטרה לא היתה שבירה לשמה, אלא “לראות עד כמה נוגע לו לימוד החסידות.”

הבחור היה צריך לעבור מצב שבו אין מקום לגאווה וכבוד עצמי – עייפות, עבודה קשה, ציות וויתור על הנוחות. בתוך מצב כזה מתברר אם יש בו רצון אמיתי  – אם לימוד החסידות נוגע לו. כאשר הגיע בבוקר יום טוב והמאמר היה מוכן במוחו, התברר שהנקודה הזו קיימת בו באמת.

(ר"ח אלול ע"ז, השלמה מרשימת הרב)