סיפורי צדיקים

הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזַלץ), נולד בג’ באב תרצ”ז לאברהם משה שטיינזלץ, מצאצאי האדמו”ר הראשון מסלונים, ורבקה לאה לבית קרוקוביץ’ צאצאית רבי יצחק מוורקא. בשנות העשרה שלו חזר בתשובה , למד במקביל באוניברסיטה העברית ובישיבת תומכי תמימים בלוד. בגיל 28 פתח בביאור התלמוד. בשנת תשכ”ה נישא לחיה שרה, בתו של הרב חיים הלל אזימוב, ולזוג נולדו בת ושני בנים. הרב היה חסיד חב”ד ונפגש עם הרבי ב’יחידות’ אף בשנותיו האחרונות, אך הושפע גם מבית קוצק ועמד בקשר קרוב עם האדמו”רים מגור. חיבר למעלה מ-400 חיבורים, בעיקר בפרשנות התלמוד, המקרא והחסידות. בתשע”ז עבר אירוע מוחי קשה וחדל מלדבר, אך המשיך בעבודתו באמצעות כתיבה. בי”ז באב תש”פ נפטר, ונקבר בחלקת חב”ד בהר הזיתים.

סיפר יונדב קפלון: לפני שנים רבות, בתחילת דרכי בתחומי הייעוץ, שאלתי את הרב עדין לדעתו בקשר לשני מקצועות שמרתקים אותי עד היום: עולם הידע האסטרולוגי והפילוסופיה של ההומיאופטיה הקלאסית. הוא השיב לי שיש בחוכמת קדמונינו הרבה התיחסויות משמעותיות לכל מיני ניסיונות של האדם לפענח את מסתרי קיומו, ושכדאי לי להתחיל ללמוד עליהם במקור. כמו כן ציין שכל הניסיונות הללו אכן מעניינים מאד. לא נחה דעתי והפצרתי בו לגלות לי: אבל מה אתה חושב על כך באופן אישי?
“טוב, אז אם באופן אישי, אומר לך בגילוי לב: יש בי, למען האמת, כל כך מעט אמונה, שאני מעדיף לשמור אותה לדברים החשובים“.

***

פגישתנו האחרונה התרחשה בהפתעה, באחת הפעמים האחרונות שבהם צעד עדיין לאטו כשהוא עטוף בטלית בבוקר יום השבת, מביתו שבמושבה הגרמנית עד לבית הכנסת “צמח צדק” שבעיר העתיקה. שם, בשביל המתפתל של מעלה הר ציון, בדיוק מול גשר הסינמטק, הוא עצר לרגע לנוח ואני כמובן עשיתי את אוזני כאפרכסת.
הרב עדין התבונן מאושר בירושלים היפה להלל. כל משכנות שאננים מולנו, טחנת הרוח של משה מונטיפיורי, מלון המלך דוד, בניין ימק”א. תבין משהו, הוא אמר לי. קראתי עכשיו בניו יורק טיימס שהגורם המרכזי האחראי לא רק לכל מחלות גופנו ונפשנו, אלא גם לרוב צורות ההתנהגות והתגובתיות האוטומטית שלנו, יסודו בגנטיקה שלנו. 95%, לא פחות, ממי שאנחנו, הוא הסך הכל המצטבר של כל המטענים הגנטיים שאנחנו נושאים בקרבנו. לכן, זהו החלק הפחות חשוב. החלק החשוב הוא אותם 5% הנותרים שבהם יש לך ולי בחירה חופשית! אז תסתכל כעת שוב, כמה יופי, כמה תורה, כמה מדע, כמה תרבות, כמה שירה ואמנות, הצלחנו לעשות כאן עם 5% בלבד! ואתה, דע את אשר לפניך.

החסידות ידועה כמבקרת גדולה של השכל, וחובבת מובהקת של האמונה. היהודים הפשוטים שאהב הבעל שם טוב, וגם לימד אותם שכל של תורה בהתאם לדרכם, התאפיינו הרבה אמונה תמה ומעט מאוד שכל. אבל התמהיל שמוצג בסיפור, של הרבה שכל ומעט אמונה – כמה יהדות יכולה לצמוח מחיבור כזה? אמנם מי שהכיר את הרב עדין, יודע שהרבה מאוד… ביאורים ופירושים, שיעורים וחידושים, ועולם שלם של הבנה שנפתח וממשיך להתפתח. אולם איך זה ייתכן?

השאלה הזו יכולה להיפתר, אם נזכור דבר אחד: האמונה האמיתית, גם אם היא “רזה” ומינימלית כלפי חוץ, בתוכה היא אוצרת אור אין סוף של דבקות ומסירות נפש. השכל, כמה שיראה עשיר, צבעוני וגדול, אין בו אלא מה שיש בו בגלוי – וזה לחלוטין לא הרבה, ביחס לאור האלוקי הבלתי מוגבל.

“חדשים לבקרים רבה אמונתך”, אומר הפסוק עליו מתבססת תפילת “מודה אני”. כאשר יהודי קם משנתו, לפני שהספיק לחשוב ולהתבונן, הוא מבטא במשפט אחד את כל

האמונה הרבה האצורה בו. אך כיצד משתלבת האמונה הזו עם השכל שבא אחר כך? פתגם חסידי ידוע גורס, כי מתנגד הוא גבול [שכל], חסיד הוא בלי גבול [אמונה], אך רבי, שדרגתו היא היעוד שעל כולנו לצפות לו, הוא בלי גבול בגבול: אור האמונה המאיר בכל פרט ופרט שבכלי השכל.

נביא דוגמה מתחום שונה מעט: בדברי חז”ל מופיע המשל, כי תורה בלי יראת שמיים דומה לחיטה שלא עורבה בה אדמת מלח. האדמה המלוחה אולי מעטה ביחס לתבואה, אך היא משמרת אותה מפני תולעים – ובלעדיה לכל המזון האגור אין ערך. כך גם האמונה היא תמצית חזקה כל כך, שכמות קטנה ממנה מסוגלת לשמור ולהפריח שכל עצום ורב. אכן, בגלוי שייך ה’מעט’ הזה דווקא ליהודים, עליהם נאמר: “כי אתם המעט” – אתם אלה שאותו ‘מעט’ שייך אליכם, ו”אין אמונה בגויים”. אך באופן נעלם, לכל אדם ישנו “מקיף רחוק” (לכל הפחות) של אמונה, מכוחו הוא מסוגל להתגייר ולהפנים את אמונת ישראל.

אותו מעט יכול להחזיק את המרובה: שכל של תורה ושכל של עולם, מצוות אין ספור ואהבת ישראל ללא גבול… אך הוא אכן מעט מידי, מכדי לפרנס מכוחו אמונות טפלות לסוגיהן. אם נמשיך בדימוי בין אמונה ליראת שמיים, ניזכר בדברי אבי הבעל שם טוב אליו: אל תפחד משום דבר, רק מה’ יתברך. כשם שהיראה ראויה רק לה’, כך גם האמונה ראויה רק לדברים החשובים באמת. תכונת ה”מעט” של האמונה נועדה למעט את כל האמונות הזרות והתפלות.

אמנם, ישנו עניין אמיתי להיות כ”פתי המאמין” בענייני תורה ויראת שמיים. לא נועדנו להתענות בספקות כל חיינו, ולנסות להוכיח ולאמת בשכל כל פרט אפשרי. אך זהו רק לאחר ההכרה, שדווקא עניינים אלו הם “ניכרים דברי אמת”, וכל השאר שייך לאמונה טפלה. זהו סוד “פרזות תשב ירושלים”, ראשי תיבות פתי… כאשר מאירה היראה השלמה, ירושלים, ניתן להרגיש ביטחון גמור בתוך הקדושה (כפשט הפסוק, המתאר את הגנת ה’ על העיר וחוסר הצורך בחומה), וספקנות העומדת על המשמר מחוצה לה.

את אותו העיקרון ניתן לראות בדברי הרב עדין על התורשה והבחירה: העיתון אמנם טען כי תשעים וחמישה אחוזים מהמעשים שלנו אינם בחיריים, אך יותר מסתבר שמדובר בתשעים ותשע… הרבה יותר מגנטיקה משמעותית ידיעת ה’ והשגחתו, הפועלים על האדם ללא הרף. רבי עקיבא אמר “הכל צפוי והרשות נתונה” – מצד “דעת עליון” יש כאן נשיאת הפכים של ידיעה מלאה ובחירה מלאה. אך אם נרצה ‘לכמת’ הדברים, בכח המדמה האנושי, נאמר ש”הכל צפוי” היינו תשעים ותשע אחוזים המוכתבים מלמעלה ו”הרשות נתונה” היינו אחוז אחד בחירה. אך מהו החלק החשוב? על היהודי לחוש ש”בחד קטירא אתקטרנא, ביה אחידא ביה להיטא”. אנו דבקים באחד, באחוז הבחירה הבודד שניתן לנו משמיים, והבחירה בבחירה עצמה היא הבחירה האמיתית: לדבוק במעט הכמות ורב האיכות האין סופית, שכאשר מסתכלים במבט הנכון, משמעותי ומכריע מכל יתר האחוזים (והרמז: אחוז אחד בחירה עולה עשר פעמים הוי‘ – שלמות של גילוי ה’ בכל שיעור הקומה).