סיפורי צדיקים

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזַלץ), נולד בג' מנחם-אב תרצ"ז לאברהם משה שטיינזלץ, מצאצאי האדמו"ר הראשון מסלונים, ורבקה לאה לבית קרוקוביץ' צאצאית רבי יצחק מוורקא. בשנות העשרה שלו חזר בתשובה בעזרת הרב שמואל אלעזר היילפרין, ולמד אצל הרבנים נחום שמריהו ששונקין ודוב בער אליעזרוב בירושלים. בגיל שש עשרה וחצי החל ללמוד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית ובמקביל למד בישיבת תומכי תמימים בלוד בהשפעת הרב שלמה חיים קסלמן. בתשי"א הקים עם הרב משה שפירא את חבורת שלהבת-יה, ובשנת תשט"ז החלו השניים, בעילום שם, להוציא ירחון לאנשי רוח בשם "רשפים". בגיל 24 מונה למנהל תיכון ממלכתי־דתי בבית הגדי, ובאותה שנה הוצעה לו משרת רבה של חולון, אך הוא סירב. בגיל 28 פתח בפרויקט ביאור התלמוד. בשנת תשכ"ה נישא לחיה שרה, בתו של הרב חיים הלל אזימוב, לזוג נולדו בת ושני בנים. בתשנ"א  שינה את שם משפחתו ל"אבן ישראל", בהמלצת הרבי מליובאוויטש. הרב היה חסיד חב"ד ונפגש עם הרבי ב'יחידות' אף בשנותיו האחרונות. הושפע גם מבית קוצק ועמד בקשר קרוב עם ה'בית ישראל', ועם אחיו ה'לב שמחה' מגור (לבקשתו כתב הרב את ביאורו למסכת פאה בירושלמי). היה עמית מחקר ומרצה באוניברסיטאות ובמוסדות אקדמיים, וחיבר למעלה מ-400 חיבורים, בעיקר בפרשנות התלמוד, המקרא והחסידות. בשנת תשע"ז עבר אירוע מוחי קשה וחדל מלדבר, אך המשיך בעבודתו באמצעות כתיבה. בי"ז באב תש"פ נפטר, ונקבר בחלקת חב"ד בהר הזיתים.

סיפר ניר מנוסי: שלוש שנים לאחר החזרה בתשובה שלי, התחתנתי. לאשתי היה ילד בן 3 מנישואיה הראשונים. אני הייתי במסלול בריחה מהתרבות המערבית, בעיקר מהופעותיה העממיות, ובמגמה להקים בית חרדי-חסידי למהדרין. אך בבית השני הילד נחשף לכל הסרטים, הקומיקס וגיבורי התרבות מהם ברחתי, וככל שהוא גדל כך היה מדבר עליהם יותר.

הרגשתי שזהו נסיון עבורי. עשיתי מאמץ כל כך גדול לעקור עצמי מהעולם בו גדלתי, לבוא לקראת ה' והתורה ולנסות להקים בית בקדושה, והנה כל מה שלא רציתי שיהיה בו נכנס הביתה בדלת הקדמית…

קבעתי פגישה עם הרב שטיינזלץ. ישבתי במשרדו ושיתפתי אותו בכל המצב. הוא הקשיב תוך שהוא מפמפם במקטרתו. המשפט הראשון שלו היה, "מיוס'לה שוחמכר לא יצא כלום". "סליחה?" שאלתי בעינים פעורות. "אה כן", הוא נאנח, "אתה צעיר מדי מכדי להכיר…". הוא סיפר לי בקצרה פרשה על סבא חרדי שחטף את נכדו, יוס'לה שוחמכר, והבריח אותו לחו"ל בתחפושת של ילדה כדי למנוע מהוריו לגדלו כחילוני. התוכנית לא צלחה, והילד הוחזר לארץ להוריו. הוא ניסה להזהיר אותי בכך שלא לנסות לעשות נתקים קיצוניים בין הילד לעולמו.

לאחר שתיקה קצרה הוסיף: "תראה, כל מה שמראים לאדם זה כדי לעורר אותו לתשובה. עד עכשיו עשית תשובה על החטאים שלך מגיל 15, מגיל 20… [פמפום נוסף במקטרת] כעת אתה צריך לעשות תשובה על החטאים שלך מגיל 5, מגיל 10…".

זה היה מדהים וחזק. זה הפך לי את הראש לגמרי. הבנתי שנידונתי להקרנה מחדש של התרבות בה גדלתי, כדי שלא אוכל לברוח ממנה ואצטרך להמשיך את הבירור הפנימי שלי ביתר עמקות. ההדרכה הזו המשיכה ללוות אותי שנים רבות.

(ניר מנוסי, "הרהורי תשובה")

נתבונן מעט ברעיון שמביע הרב עדין, על היחס הנכון לתכנים, מסרים ומשקעים מהעבר החוזרים 'לרדוף' אותנו בהווה: המספר מציג את הנטייה הטבעית, לראות בדברים ש"התבגרנו מהם" פרק שנגמר, עבר שהותרנו מאחור. ממילא, חזרה כפויה כזו היא תקלה הגורמת סבל. אך הרב עדין הופך את התמונה ורואה בכך הזדמנות לתשובה ותיקון, ובעצם בירור מחדש של כל מה שחשבנו למובן וחתום גם מהעבר הכי רחוק ונעלם [וע"ד המסופר על הר"ר אלימלך שבסוף ימיו עשה תשובה על כך שנשך את אמו בשעת ההנקה].

הגישה הזו תקפה לא רק לדברים שעשינו כאנשים בוגרים (מה שתואר כאן כחטאים מגיל 15 ו-20), אלא גם לגבי כללות התרבות בה גדלנו, כמו התרבות המערבית המודרנית. ספיגת תכניה וערכיה של התרבות הזו מתוארת כאן כמעין "חטאות נעורים" – התקשרות הנפש עם תכנים שליליים או מזיקים. קביעה זו מצד הרב עדין עשויה להפתיע רבים: הלא הוא עצמו היה בקי במדע ובתרבות, היה בן שיח לאנשי הגות ופרופסורים וראה שליחות בהבאת החול אל תוך הקודש. הוא אפילו כתב בעצמו ספר מדע בדיוני!

אך למעשה גם הרב עדין, כמו כל גדולי החסידות לפניו, הכיר בכך שניצוצות הקדושה של התרבות המערבית מסתתרים בתוך קליפות, מסרים המנוגדים לעולם הקדושה ואף עוינים אותו. שרק לאחר שיודעים לעשות להם 'הכנעה' בתוך נפשנו אפשר להתקדם לשלבי ה'הבדלה' (הבירור) וה'המתקה' (היישום המחודש שלהם בתוך רשות הקדושה). ילדים רכים בשנים אינם מסוגלים לעשות זאת, ולכן כאשר הם גדלים חשופים לתרבות זו הם סופגים את כולה, הניצוצות על הקליפות, והדבר פוגם בנפשם בבחינת 'חטא' וחסרון.

לשם כך נדרשת הצפה מחדש של משקעי התרבות לצורך בירור מחודש. בירור זה מכונה בקבלה "בירור שני". מכיוון שבסיבוב הראשון לא היתה לנו היכולת להעלות את ניצוצות התרבות שלתוכה נולדנו, הקב"ה מסובב את הדברים כך שנצטרך להתמודד איתה שוב ושוב – לראות מה יש לדחות ומה לקרב, מה בתוכה קליפה ומה הם ניצוצות הטוב החבויים בה.

והנה, אחד המקומות הבולטים שבהם משתקף ה"בירור השני" ביהדות, הוא בסימני החיות הטהורות. אחד מסימניה של בהמה טהורה הוא העלאת גרה – העלאת מזון שכבר נבלע בבטן, אפילו כמה פעמים, לצורך לעיסה ובירור מחדש. זוהי תודעה של "כל ימיו בתשובה" כמבואר בפרק כט בתניא שכאשר אדם מרגיש חסימה וטמטום הלב בעבודת ה', זהו סימן שעליו לשוב ולהעלות גרה. ובכלל, כאשר בהשגחה פרטית החיים מעמתים אותנו עם משקעים שליליים מעברנו, עלינו לראות בכך חסד שנעשה משמים עם נפשנו הבהמית מתוך אמון בה שהיא בהמה טהורה, המעוניינת ומסוגלת לשוב ולברר את מה שספגה לתוכה עד שיהיה מבורר לגמרי.

והנה, ישנה חיה שניחנה בסימני טהרה חיצוניים אך אינה מעלה גרה ולכן טמאה: החזיר, שחז"ל רואים בו סמל לתרבות רומי והמערב. המדרש (בראשית רבה סה, א) אומר שכפי שכאשר החזיר רובץ הוא פושט את טלפיו כמי שאומר "טהור אני", כך גם התרבות המערבית מציגה עצמה כקדושה וטהורה ומסתירה את צידה האפל. מן הסיפור ניתן ללמוד, כי טומאתו של החזיר היא דווקא באמירתו "אני טהור" – בדימוי העצמי שלפיו כבר ביררנו כל מה שבלענו ואיננו זקוקים ל"העלאת גרה".

אך למרבה הפלא דווקא על החזיר נאמר כי הוא "עתיד להיטהר", ומסביר אור החיים הקדוש שהכוונה היא שהוא יתחיל להעלות גרה כבהמה טהורה. כך אלה ש"כל ימיהם בתשובה" – וכדברי הרה"צ ר' אשר פריינד "כמו בגיל שבע כך בגיל שבעים" – ונכונים לברר שוב ושוב את עברם, יכולים להעלות ניצוצות גם ממפגש מחודש עם תרבות המערב.

(על פי דברי הרב למספר הסיפור)