סיפורי צדיקים

רבי שלום רוקח מבעלז נולד בשנת תקמ”א לאביו רבי אלעזר רוקח, מחכמי ה׳קלויז׳ בברודי. בגיל צעיר התייתם רבי שלום מאביו, ונשלח על ידי אמו לעיר סקוהל ללמוד אצל אחיה רבי יששכר דב, אב”ד העיר (שמאוחר יותר הפך לחותנו). בהיותו כבן שש ביקש לנסוע לרבי אלימלך מליז׳נסק. אמו עזרה לו לחסוך כסף עבור הנסיעה שתוכננה לחג השבועות, אלא שבאותה שנה, בכ”א באדר, נפטר רבי אלימלך. מסופר כי לאחר נישואיו, כאשר הלך ללמוד חסידות אצל רבו הראשון בתורת החסידות, רבי שלמה המגיד מלוצק, היה משתלשל בחבל באישון ליל מחלון חדר השינה שלו בבית חמיו, מחשש להתנגדותו. לפנות בוקר, כאשר היה חוזר רבי שלום, אשתו הייתה ממתינה ליד החלון עם החבל וכך היה מטפס ועולה בחזרה. מאוחר יותר נסע רבי שלום אל ה׳חוזה מלובלין׳ והיה לאחד מגדולי תלמידיו. בעצת רבו ה׳חוזה׳ קיבל עליו את רבנות העיירה בעלז, שם כיהן עד לפטירתו בכ”ז באלול תרט”ו.

מעשה נורא זה, שמעתי מפי החסיד מוה”ר נחמן דעקס זצ”ל, שהיה ישיש כבן תשעים ובילדותו – כאשר שהה בלונדון – נסע לראות את מהר”י מבעלז ששכב בווינה על מיטת חוליו.

המעשה אירע בעיר אוהל, עירו של הרה”ק בעל ה'”ישמח משה’ זי”ע. בנו של ראש הקהל דשם, מיוחד במינו היה, והתפרסם כעילוי גדול, חכו ממתקים וכולו מחמדים. ויהי היום, ויתקף עליו יצרו של הבן והתדרדר ממדרגה למדרגה, עד שחשקה נפשו בגויה אחת מבנות העיר לשאת אותה לאשה, למורת רוחו ולמגינת ליבו של אביו. עיניו רואות וכלות במעשה השטות של בנו, אך כבול ידים היה ולא יכול היה לעשות דבר. בושתו של האב גדלה ונתעצמה עד כי ירא לצאת מפתח ביתו.

האב השבור בא לפני הרה”ק ה’ישמח משה’, ותינה לפניו את צערו הגדול ואת השבר שפקדו. אך ה’ישמח משה’ עונה לעומתו: “דבר זה תוכל להוושע רק בבעלז, סע אל הרה”ק ה’שר שלום’, וקח אתך את בנך הסורר, שם תוושע”.

בצר לו, פנה האב ועשה ככל אשר צווהו ה’ישמח משה’, והחל להפציר בבנו שיואיל לנסוע עמו. ראשית לא אבה הבן לשמוע מכך, אולם לאחר הפצרות ותחנונים חוזרות ונשנות של אביו, נאות הבן לנסוע אך הזהיר את אביו, כי הוא נוסע הלוך ושוב, לא יותר.

בהגיעם לבעלז נכנסו האב והבן אל רבינו, והאב החל לומר לפני רבינו “זה בני, וכזאת וכזאת ארע עמו”. רבנו שמע את המקרה העגום, ופונה אל הצעיר:

“אכן כך? הכזאת עשית?”

והבחור מחריש לעומתו, אינו משיב מאומה. ושוב פונה אליו רבינו: אם כן, הגד נא לי, היש אתך תמונה מאותה נכרית”? לזאת נאות הבחור לשמוע, ומיד הגיב: “אכן, יש לי את תמונתה”.

“הותר נא בידי את התמונה לרגע” פוקד עליו רבינו, והבחור נותן לו.

הכל תמהים לדעת: מה יעשה רבינו עתה? רבינו, ומתחיל לקרוא ולזעוק בקול: “פע, פע, צו דעם גייסטו האבן א שייכות (פוי, פוי, לזאת מתכוון הינך להשתייך)?! ומיד פנה לאבי הבחור, ואמר לו: “סע לשלום לביתך”.

האב ובנו חזרו לביתם, ובחזרתם, פנה הבן והלך אל הנכרית המשוקצת, וקרא לה שתבא. למרבה פליאתו סרבה אותה נכרית לירד אליו, ובלית ברירה החליט הבחור שיעלה אליה. ויהי כי הביט אליה, והנה היא מצורעת מראשה ועד כפות רגליה.

חישב הבחור ומצא, כי את הצרעת קיבלה לפני כמה שעות – מכוון לאותו זמן בו ביקש רבינו את התמונה וזעק “פע”… כמובן כי אותו בחור נפעם מן הסיפור, ונשבר ונכנע לבבו הערל ושב אל כור מחצבתו בתשובה שלימה והיה לירא וחרד לדבר ה’.

קריאת המיאוס שפלט הצדיק כאשר ראה את תמונת הנוכרית, ממחישה את דברי אדמו”ר הזקן בתניא אודות הצדיק הגמור. על פי הגדרתו, צדיק גמור איננו זה העושה טוב יותר, שכן גם הצדיק שאינו גמור דבק בה’ ועושה טוב באופן מוחלט. הדבר היחיד המבדיל ביניהם, הוא רמת המיאוס שהם חשים כלפי הרע: בעוד הצדיק שאינו גמור איננו שונא לחלוטין את הרע, ומעיד בכך על שמץ של משיכה אליו, הצדיק הגמור שונא את הרע בתכלית השנאה – ועוצמת ניתוקו ממנו מעידה על עוצמת אהבתו לה’.

אך בסיפור מתגלה גם דבר נוסף: בכוחו של הצדיק הגמור גם להמאיס על אחרים את הרע – אפילו אם קודם לכן נמשכו אליו עמוקות. ולא רק זה, אלא שהוא פועל גם על ה’חפצא’ של הרע עצמו: הנוכרית שנעשתה מאוסה גם בגלוי. ומדוע ביקש קודם לכן לראות את תמונתה של האשה? על כך יש לומר, כי אמנם הוא עצמו מואס ברע ללא כל עזרים – אך כדי לעורר גם בזולתו את המיאוס ברע, נצרך השר שלום להביט בתמונה ולעורר-לגלות בתוך עצמו את המיאוס המוחלט ברע.

אך הסיפור איננו מתמצה בכך: כפי שציין אדמו”ר הזקן, קיים קשר הדוק בין שנאת הרע לאהבת הטוב. כאשר הבחור נפגש עם המופת הגלוי, זכה גם, מלבד פרישתו מן העברה, להתקשר בחבלי עבותות האהבה לצדיק יסוד עולם.