סיפורי צדיקים

רבי אלימלך מליז׳ענסק, בעל ׳נועם אלימלך׳ ואחי רבי זושא מאניפולי, נולד בשנת תע”ז לערך לאביו אליעזר ליפא ואימו מירל. היה מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש, אליו התקרב בעקבות אחיו. ספרו כונה ”ספרן של צדיקים” והוא עצמו כונה בפולין ”בעש”ט קטן”. במובנים רבים עיצב את דרך החסידות בפולין כולה, בהתוותו את דמות הצדיק ואת אופן ההתקשרות אליו, ותלמידיו היו לגדולי החסידות בדור הבא. נסתלק בכ”א אדר תקמ”ז בעירו ליז׳ענסק ואחריו שימש ברבנות )אם כי לא כרבי) בנו רבי אלעזר.

סיפר רבינו הסבא קדישא [רבי יששכר בער מראדושיץ], שבילדותו, בעת שהיה אצל הרה"ק רשכבה"ג הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זצ"ל ועמד לפני בית הרה"ק עם כמה חסידים מהחבריא קדישא שלו ודיבר עמהם, ובתוך כך ראו אנשים גבוהי קומה מאד שהלכו במהירות אל בית מרן הרה"ק מליז'ענסק ובהגיעם אל פתח חדרו כפפו קומתם ונכנסו לתוכו.

והרה"ק סגר הדלת, ופניהם לא ראינו רק אחוריהם. חִכינו בחוץ עד צאתם כדי להכיר האנשים ההם, אבל מה נשתוממנו מזה שבעת צאתם מחדר הרה"ק שוב לא הספקנו לראות את פניהם, רק אחוריהם, ותיכף נעלמו מעינינו. אז הבנו כי לא דבר ריק הוא, והוסכם ביננו לשאול את פי מרן הקדוש זי"ע.

 הלכו החסידים הזקנים ושאלו למרן הרה"ק זי"ע מזה, והשיב להם הרה"ק בלשון קדשו: כאשר ראיתי שרוב העולם אינם מכוונים בתפלתם כיאות, מקוטן השגתם ומגודל טרדת הזמן וטרדת וקושי הפרנסה אינם יכולים לכוון דעתם בכל התפלה, עלה על דעתי לתקן נוסחא חדשה וקצרה שיהיה שוה לכל נפש.

הרגישו בזה אנשי כנסת הגדולה הקדושים זי"ע, ובאו הנה ובקשו ממני שלא לעשות זאת לשנות אפילו תפלה אחת מנוסחתם, והתיעצתי עמם ואמרו לי שאתקן תפלה קודם התפלה וזה יועיל בעזרת השם למי שאין ביכלתו לכוון בכוונות הראויות לכוון בכל התפלה, וזה הוא ה"יהי רצון" קודם התפלה שנדפס בסדורים מהרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע.

בסיפור הזה מורגש המתח בין שני פניה של התפלה: התפלה כעבודת הלב, הדורשת כוונה וחיבור פנימי, והתפלה כדבר קבוע בעל נוסח וחובה הלכתית.

אך מה בעצם הפתרון אותו מציע רבי אלימלך? אם אורכה של התפלה היווה בעיה, ניתן היה למצוא פתרון אחר – אולי בדומה להלכה המחייבת כוונה רק בפסוק ראשון של 'שמע' ובברכת אבות. מדוע בסופו של דבר הוא אף מוסיף על הנוסח?

אלא שרבי אלימלך, בתפלתו, פותח לנו שער לסוג אחר ועמוק יותר של תפלה: התפלה המתמדת. סוג התפלה הזה הוא תשתית לכל עבודת היום, היסוד עליו מונחים כל עמודי העבודה – גם כאשר בפועל עוסק האדם בתחום שונה מעבודת התפלה המוכרת לנו. נמחיש עוד את הנקודה, אם נתבונן בתפלה שתקנו חז"ל קודם הלימוד:

"ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה. אמרו לו: מה מקום לתפלה זו? אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי".

תפלה זו ממחישה כי לתפלה יש מקום (– "מה מקום לתפלה זו") גם בתחומו של לימוד התורה – זו תפלה על עצם הלימוד שיהיה כדבעי, ושלא יבוא על ידו מכשול וצער. בנוסחים נוספים כלולה בתפלה גם בקשה, שהלימוד יביא את האדם למימוש התכלית לשמה נועד – לידי קיום מעשי של הנלמד, לתיקון מדות הלומד, לידיעה מקיפה של התורה, לדבקות בה' ולקרוב הגאולה.

תפלה קודם גמילות חסדים

באופן דומה, מן הסתם, יש להתפלל גם לפני גמילות חסדים – להתפלל שהחסד יגיע למקום הראוי לו, יפעל את פעולתו באופן הרצוי, ולא יגרום ח"ו לפגיעה ונזק למקבל. וכך בכלל, על כל המצוות – והדברים מודגשים במצוות שבין אדם לחברו – יש צורך להתפלל על עצם האפשרות לקיים את המצוה, על כך שתזדמן לאדם המצוה.

את העובדה שכמעט ולא מוכרות תפלות שיש לומר לפני גמילות חסדים, אף שבמבט פנימי ברור שיש להתפלל על כך, ניתן להסביר בכך שכשיש לגמול חסד אין זמן להתעכב בהכנות. יש לפעול מיד לרווחת הזולת.

אך התפלה שקודם כל המצוות אינה דווקא תפלה שנאמרת בפה או בלב, אלא תודעה כללית המקיפה את המעשה: הכרה בכך שהוא נעשה מכחו של ה' ולא מכח האדם, "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר: 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". מאמרה זו ומאחרות מורגש הצורך להקיף את המעשה בתודעה נכונה.

כך, לא מדובר בעוד מעשה, עוד כוונה או עוד ברכה ש'גוזלים זמן' ומעכבים את עצם מעשה החסד. יתר על כן, התפלה המתמדת היא דווקא זרז המפעיל ומזרז את כל עשיות האדם הטובות.

תפלה קודם התפלה

כאן אנו חוזרים לתפילת רבי אלימלך, ה"תפלה קודם התפלה". כמו בתורה ובחסד, גם את התפלה השגורה והיומיומית יש ללוות בתפלה: על כך שהלב יפתח ל"עבודה שבלב", ושהתפלה תצלח ותתקבל לפני הקב"ה.

ובעצם, גם חז"ל 'הקיפו' את גוף התפלה – את תפלת העמידה – בתפלה על התפלה עצמה. קודם פתיחת התפלה תקנו חז"ל בקשה מה' שיתן בפינו מלות תפלה – "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" – ואחר התפלה הוסיפו פסוק בו יש בקשה שהתפלה תקובל ברצון – "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך הוי' צורי וגואלי". זו בעצם התפלה עליה נאמר "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו", והיא תפלה המהווה תשתית לכל עמודי הקיום ו'מקיפה' אותם לפניהם ולאחריהם – בהכרה כי ה' הוא המקור לכל הטוב שבחיינו, ולכל הטוב שאנו זוכים לעשות, ללמוד, וגם להתפלל.

כעת מובן, כיצד משנה התוספת של רבי אלימלך את התפלה הקבועה המאיימת להישחק: היא מחברת את האדם לתפלה שבתשתית נשמתו, ולמקור האמיתי של הרגש והחיבור הפנימי שבתפלה – הלא הוא ה' יתברך בעצמו.