סיפורי צדיקים

רבי ברוך מגארליץ היה בנו החמישי של רבי חיים מצאנז, בעל ה'דברי חיים'. נולד בשנת תקפ"ט לאביו רבי חיים ולאמו רחל פייגא, בתו של בעל 'ברוך טעם'. שמש ברבנות בעיירות רודניק וגארליץ ולאחר פטירת אביו ה'דברי חיים' החל לנהוג בנשיאות. הוא נודע בחריפותו, שנינותו ומידת האמת הגדולה שלו. נסתלק בא' אדר שנת תרס"ו. בנו רבי אלישע המשיך אחריו ברבנות גארליץ, אך סרב לנהוג באדמו"רות.

אירע פעם אצל זקה"ק מגארליץ זי"ע שבמשך שנה שלימה מדי יום ביומו בבוקר היה בא עורב (שהיה נקרא במקומינו ווראנ"ע) לחלון שהיה בגובה הבית והיה מכה בפיו על החלון, וזקה"ק מגארליץ היה מכנה את העורב "הדיבוק שלי". וכדרכו בקודש להסתיר דרכיו ביטל את הדבר באמרו שבוודאי בנה העורב את קינו על אדן החלון והוא בא אל הקן, ומ"מ בכל יום כשהיה העורב מגיע היה הרה"ק מגארליץ אומר הנה העורב שלי הגיע שוב. באותה תקופה נסע הרה"ק מגארליץ לקראקא – שהיו שם הרבה חסידי צאנז והתאכסן אצל הגביר ר' מיכל שאמרעט, באחד הימים בשהותו בקראקא נכנס הרה"ק מגארליץ לחדרו של בנו ר' שלום, ואמר לו שלום הכנס נא לחדרי ואראה לך דבר מה, כשנכנס אל חדרו הראהו בחלון את העורב שהיה בא תמיד לביתו, ונענה הרה"ק מגארליץ ואמר ראה נא העורב בא אחרי לקראקא (והיה ניכר שזהו אותו העורב שבא כל השנה לחלון ביתו, שאותו עורב היה בו סימן מסויים שזנבו היה מקוצץ, וגם זהו דבר חידוש שהוא דבר שאינו רגיל למצוא עורב עם זנב מקוצץ).

(זכרונם לברכה)

***

רבי ברוך מגארליץ היה חלוק בכמה עניינים על אחיו הקדוש רבי יחזקאל משינווא, ולמראית עין היה מזלזל בו. פעם בא יהודי ספרדי מארץ ישראל שלא היה רגיל לדבר אידיש כי אם בלה"ק, והיה אצל רבינו משינאווא, ואחר כך נסע להגה"ק מגארליץ. שאל לו הגה"ק מגארליץ: האם היית אצל הדיבוק טרייבער (כך כינה את אחיו, והיה נראה כי הכוונה משום שהיה מגרש דיבוקים), שאל לו האיש בלשון הכתוב: "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי (תהלים נ' כ')"?! השיב הגה"ק מגארליץ: וכי דיבוק הוא דבר רע, והלא כתוב (דברים ד' ד') ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום, וכוונתי היתה שאחי דבוק בה' יתברך.

(י"ג אורות)

בסיפורים על רבי ברוך מגארליץ חוזר שוב ושוב המושג "דיבוק“, אך באופן פורימי למדי הוא מתהפך על ראשו. העורב הבא יום־יום לחלונו הוא "הדיבוק שלי“, ואחיו רבי יחזקאל משינווא מכונה "דיבוק־טרייבער“ – לא כעלבון, אלא כשבח. נראה בברור שאין המדובר בדיבוק במשמעותו המקובלת בלבד, אלא בבירור מחודש של המושג כולו.

בפשטות, דיבוק הוא אחיזה. אדם "אחוז דיבוק“ הוא אדם שמשהו תפס אותו מבפנים, מפעיל אותו, מנהל אותו. בלשון בני אדם, זהו אדם "משוגע לדבר אחד“. במובן זה, לכל אדם יש דיבוק: היצר הרע עצמו הוא דיבוק – כוח פנימי האוחז באדם, מושך אותו, מדביק אותו להרגלים, לתאוות ולמחשבות שאינן מרפות.

אלא שכאן מתברר החידוש: דיבוק אינו בהכרח שלילי. הוא שלילי כאשר האדם אחוז בדבר נמוך ממנו, אך הוא נעשה חיובי כאשר האדם אחוז בדבר עליון ממנו. דיבוק רע הוא היצר הרע. דיבוק טוב הוא דבקות. השאלה אינה האם האדם אחוז – אלא במה.

כך יש להבין את דברי רבי ברוך על אחיו, שעסק רבות בתופעת ה'דיבוקים': "וכי דיבוק הוא דבר רע? והלא נאמר ‘ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום’“. דיבוק במובנו העמוק הוא דבקות. ומכאן מתבררת נקודה יסודית נוספת: היכולת להוציא דיבוק תלויה בדיבוק עמוק יותר. רק מי שהוא עצמו אחוז בדיבוק קדוש – דבוק בה׳ – יכול להוציא דיבוק שלילי. דיבוק רע אינו נכנע לכוח חיצוני, אלא מתבטל מפני אחיזה עליונה ממנו. דוגמה יפה לכך היא חרבונה, שבמגילה מופיע כדמות שולית ומתגלה ברגע אחד ככלי לישועה. במדרש מבואר כי באותו רגע היה חרבונה "אחוז דיבוק“ של אליהו הנביא. כלומר: נאחז בו כוח של אמת עליונה, והפך אותו משליח סתמי לכלי גאולה.

בדרך זו ניתן להבין גם את הדוגמא הבולטת בדורנו. הרבי מליובאוויטש עצמו הגדיר שהוא "משוגע על משיח“. אין זו מליצה בלבד. זהו תיאור מדויק של מצב של "אחוז דיבוק“ – לא של פחד או טירוף, אלא של אחיזה מוחלטת ברעיון אלוקי, עד שהרעיון אינו חיצוני לאדם, אלא תופס את כל אישיותו. משיח אינו נושא שבו הרבי עסק – אלא כוח שאחז בו. דיבוק כזה אינו מחליש את האישיות, אלא מגייס אותה כולה.

ומכאן חוזרים לסיפור העורב. מקובל היה לכנות תופעות כאלה בשם "גלגול“, ואילו רבי ברוך בוחר דווקא במילה "דיבוק“. ייתכן שזו בחירה מכוונת: לא נשמה שעוברת במקרה, אלא נשמה המבקשת להיאחז, להידבק, למצוא מקום. כאשר רבי ברוך קורא לה "הדיבוק שלי“, אפשר לשמוע כאן לא רצון לגרש – אלא רצון לדבק, אולי אף לתקן. לא להרחיק את החושך, אלא לאחוז בו ולהפוך אותו.

כאן מתגלה העיקרון העמוק: היצר הרע עצמו, בהיותו דיבוק שלילי, נושא בתוכו פוטנציאל עצום. דווקא מפני שהוא אוחז באדם בעוצמה, ניתן להפוך אותו לדיבוק טוב – "כיתרון האור מן החושך". לא רק שהאור גובר על החושך, אלא שהחושך עצמו, כאשר הוא נתפס ומתהפך על ידי הצדיקים ההופכים "חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא", מאיר בעוצמה גדולה יותר.

כמה רמזים לסיום: דבוק = יבק. מעבר יבק [= חיות ("והחיות רצוא ושוב") = משיח בן דוד] הוא דו-סטרי, מעבר מלמעלה למטה או מעבר מלמטה למעלה.

ברוך-דבוק = שלי! ברוך-דבוק בהכאה פרטית (ב פע' ד כו') = 2444 = תורה ברצוא ושוב (ד"פ תורה) – תורה = רצוא ושוב. הדבקות של היהודי בה', "ואתם הדבקים גו'" היא ע"י התורה דוקא.