סיפורי צדיקים

רבי הלל הלוי מפאריטש נולד בעיירה חומץ בשנת תקנ”ה, לאביו רבי מאיר מחסידי טשרנוביל. כבר בילדותו היה בקי בש”ס ופוסקים, למד ספרי קבלה והתפלל עם כוונות האריז”ל ועוד בטרם היה בר-מצוה נשא אשה. כאשר הגיע לידיו ספר התניא הפך לחסיד חב”ד, אך למרות מאמציו לא זכה לראות את פני האדמו”ר הזקן. בשנת תקע”ח נשלח ע”י האדמו”ר האמצעי ”לקבץ גשמיות ולזרוע רוחניות” בישובים החקלאיים שהקים הרבי במחוז חרסון, וכך הפך רבי הלל למורם הרוחני של עשרות אלפי יהודים. הוא הקדיש את חייו להפצת תורה וחסידות ומסר את נפשו על אספקת מזון כשר לחיילים היהודיים שבצבא הצאר. בשנת ת”ר התמנה לרבה של העיירה פאריטש שברוסיה הלבנה, ואחר כך עבר לכהן כרבה של בוברויסק הסמוכה. רבי הלל נהג לרשום כל דבר ששמע מרבותיו ולהוסיף ביאורים, וכן הלחין ניגונים חסידיים עמוקים. דברי תורתו כונסו בסדרת ספרי ”פלח הרימון”, בספר אמרי נועם ועוד. הסתלק בעיירה חרסון ביום שבת קדש י”א באב, ”שבת נחמו” תרכ”ד, ושם מנוחתו כבוד.

הרה”צ החסיד ר’ הלל מפאריטש, היה מספר שני סיפורים לפני האברכים שנשלחו אליו מכ”ק אדמו”ר האמצעי וכ”ק אדמו”ר הצמח-צדק:

באריכות גדולה סיפר על דבר גר הצדק הגרף פּאַטאָצקי, איך שהתנהג בתעניתים וסיגופים. על גופו רחשו תולעים, ואם נפל תולע לארץ הגביה אותו, ואמר: אכול את גופי הטמא! גם כאשר תפשו אותו וסגרו אותו בבית האסורים סיגף את עצמו בכל מיני סיגופים, וכאשר דנו אותו לשריפה היתה אפשרות שיקלו משפטו ולא לדונו למיתה ר”ל, אבל הוא חפץ שיהרג על קידוש השם.

וסיים וביאר רבי הלל, שזהו קודם שנתגלה תורת החסידות: החסידות מבארת מעלת מצוות מעשיות, ושלא לסגף את עצמו, כמאמרם ז”ל “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא”.

כן היה מספר לפניהם על מהר”ם בר ברוך מרוטנבורג, איך ששר אחד תפסו בבית האסורים ותבע מהיהודים סכום גדול לפדותו. והמהר”ם פסק מתוך הכלא שלא יפדו אותו, שאם כן כל שר ושר יתפוס את הרבנים ויתבע סכום גדול לפדותם. והיהודים, באשר אסר עליהם מהר”ם בר ברוך לפדותו, לא פדו אותו וישב בבית האסורים מד’ תמוז ה’מ”ו עד י”ט אייר ה’נ”ג, שאז נפטר.

גם אחר פטירתו לא ניתן המהר”ם לקבורה, רק אם יתנו להשר את הסכום שדרש. והיהודים נתדלדלו אז ולא היה בכחם לפדות את רבם, ולא ניתן לקבורה עד שנת ס”ז לאלף הששי, ועשיר אחד ששמו אלכסנדר בר’ שלמה, שם נפשו בכפו והשתדל אצל השר, ובזבז אוצר גדול ופדה את מהר”ם בר ברוך מבית האסורים ובא לקבורת ישראל.

המהר”ם בא בחלום אל העשיר, ואמר לו: בחר לנפשך אחד משני דברים: או שיזכה הוא וזרעו אחריו עד סוף הדורות עושר וכבוד, או שימות תיכף ויזכה לחיי עולם הבא עמו במחיצתו. ובחר לנפשו שימות, ויהיה עמו במחיצתו.

וסיים הרה”צ רבי הלל, שזה קודם שנתגלה חסידות בעולם, בחר בעולם הבא. אבל דרך החסידות, מעלת מצוות מעשיות שנתגלה ע”י דרך הבעש”ט, עולה על עולם הבא. כמאמר רז”ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא.

[רשימות דברים (מהדורת תשמ”א) כרך א]

בסיפורים אלה אנו פוגשים את רבי הלל באחד התפקידים החשובים ביותר שמילא בחייו: המשפיע החסידי, שתפקידו להדריך את מושפעיו בתחילת דרכם כחסידים וגם לאחר מכן, הוא מעין מחנך-על, המעצב את נפשם של התלמידים באופן עמוק ומגלה להם רבדים נסתרים בנשמתם. בחסידות חב”ד זכור רבי הלל כגדול המשפיעים החסידיים, ורבו הצמח צדק נעזר בו רבות: כל אברך חדש המבקש להצטרף לעדת החסידים נשלח אל רבי הלל, לתקופת הכשרה שיכלה להמשך חודשים ואף שנים. רק לאחריה היה זכאי האברך להכנס אל הרבי ולקבל ממנו.

על פי החסידות, ישנם בנפש “מוחין דאבא” ו”מוחין דאמא”. מח החכמה הוא האב, המעניק זיק של הכרה ורעיון, ומח הבינה הוא המתבונן ובונה אותו למערכת שלמה ומרובת פרטים. עבור החסיד, ממלא הרבי את תפקיד האב המעניק השראה חדשה וכיוון, והמשפיע את תפקיד האם המפתחת ומלטשת. בפרט, על המשפיע לפתח אצל החסיד הצעיר את כח התבונה שבבינה, שייעודו לקלוט ולהפנים את חכמתו של הרבי – עוד בטרם העמיק בה בעצמו. כצעד ראשון לכך, הכנה בסיסית הנצרכת לכל חסיד חדש, מביא רבי הלל שני סיפורים שמטרתם אחת: להבחין בין דרך החסידות, אליה נכנס התלמיד, ובין תפיסת העולם שקדמה לה.

ומעניין: רבי הלל נודע בצעירותו כ”עילוי מחוּמְץ” והתפרסם בבקיאותו וכשרונו הלמדני. בבגרותו החב”דית נחשב ל”עובד” מופלא בעל לב אדיר, אך דווקא במעשיו הגיע רבי הלל למדרגת ה’צדיק’ של ספר התניא. אדמו”ר הצמח צדק אף אמר עליו, כי צדיק במעשה כמוהו לא היה בעולם זה שלוש מאות שנה! כשנחשב מעט נראה, כי ההכרזה הזו מציבה את רבי הלל מעל האריז”ל, הבעל שם טוב, ועוד רבים וקדושים. זוהי אמנם הכרזה מפתיעה, אך אמרות אלו של רבי הלל מבהירות זאת: את לוז החסידות, תכליתם של כל ה”עבודה” וה”השכלה” רואה רבי הלל דווקא ביחס למעשי המצוות ולעולם הזה.