סיפורי צדיקים

רבי לוי יצחק מברדיטשוב נולד בשנת ת"ק לאביו רבי מאיר ולאמו שרה-סאשא. אחרי חתונתו נסע למעזריטש, הסתופף בצל הרב המגיד במשך מספר שנים והיה לאחד מגדולי תלמידיו. רלוי"צ שימש ברבנות בכמה ערים וסבל רבות מרדיפות המתנגדים. אחרי שהועבר ממשרתו בפינסק, עקב החרמות על החסידים, עבר לעיר ברדיטשוב והקים בה קהילה חסידית. היה ידוע בלימוד הזכות הגדול שלו על הכלל והפרט, וכונה "סנגורם של ישראל". דברי תורתו נקבצו בספר 'קדושת לוי'. נסתלק בכ"ה תשרי תק"ע ונטמן בעירו ברדיטשוב.

סיפר הרבי מליובאוויטש: "באחת מרשימות הסיפורים ששלחו לי לאחרונה, מספר החסיד על דבר מאורע שאירע פעם בהיותו אצל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בעת התוועדות ואמירת מאמר.

הי' אז קהל רב, ובמילא הי' דוחק גדול, וכד הוי דוחקא דציבורא – נשבר השולחן שהיסב עליו אדמו"ר נ"ע, וכדי שלא לבלבל את אדמו"ר נ"ע – שישב בעינים עצומות ואמר מאמר דא"ח – הוציאו בחשאי את קרשי השולחן, חלק מכאן וחלק משם, אל מחוץ לדלת.

כאשר אדמו"ר נ"ע סיים אמירת המאמר ופתח את עיניו – ראה שהשולחן איננו, ושאל: היכן השולחן? וכשסיפרו לו מה שאירע, נענה ואמר: אספר לכם סיפור אודות ר' לוי יצחק מברדיטשוב:

כאשר ר' לוי יצחק מברדיטשוב למד שחיטה, הנה בגמר הלימוד – בהתאם לדרך הלימוד שלו בהיותו למדן – והקבלה כו', כשהגיע להמעשה בפועל, שהוצרך לשחוט עוף – הביאו לו עוף, ולקחו בידו, והתחיל לברך על השחיטה. בעת אמירת הברכה, ובפרט שהיתה זו פעם הראשונה שמברך ברכה זו – הי' ר' לוי יצחק מברדיטשוב בתנועה של דביקות, ובינתיים – פרח העוף. וכשסיים את הברכה ופתח את עיניו, שאל: "נו, היכן הוא התרנגול ("ווי איז דער הין")?!"…

וכמו כן יכול להיות בנוגע ללימוד התורה – שמרוב הדביקות בהלימוד, עלול לשכוח אודות המעשה בפועל, ובינתיים, יפרחו להם הגוף ונפש הבהמית, ואחר כך יתעורר מהדביקות, ויתחיל לצעוק "ווי איז דער הין".

הן אמת שתובעים ממנו דביקות בלימוד פנימיות התורה ונגלה דתורה, עליו ללמוד את ההלכות, וגם את הכוונות, ובשעת מעשה צריך גם להיות בדביקות, אבל, ביחד עם זה, צריך לפעול גם על הגוף ונפש הבהמית, להוציאם מה'געשמאק' [=מהתענוג] בענינים גשמיים לה'געשמאק' של עניני קדושה, תורה ומצוותיה.
(תורת מנחם-התוועדויות ח"ז ע' 54)

כשמדברים אודות "תורה לשמה", ניתן להגדיר אותה בדרכים רבות:
יש מי שיאמר כי זהו לימוד המביא למעשה; יש מי שיגדיר זאת כלימוד לשם ידיעת התורה; ובדרך נוספת – לימוד לשם דבקות בה', המודגש מאוד בחסידות כתכלית הלימוד לשמה.

כשהרבי מספר את הסיפור הזה, אף שהוא מדגיש כי רבי לוי יצחק עוסק במדרגה הגבוהה ביותר של תורה ומצוות, בדבקות הבורא, הוא מדגיש את חשיבותה של המדרגה הבסיסית והראשונית ביותר – "המעשה הוא העיקר". מהו היחס בין התורה המעשית לתורת הדבקות?

התורה המעשית, זו הנובעת מהצורך לדעת כיצד להתנהל בעולם, שייכת לגוף ולנפש הבהמית – ובהרחבה, לרובד העולמות. זו גם הסיבה לדרשת חז"ל (ע"ז ד, ב), המבארת כי הפסוק "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" עוסק ב"כל מצוות שישראל עושים בעולם הזה". דווקא העשיה מהווה חכמה "לעיני העמים", הרואים את התורה מתממשת בפועל.

התורה לשם דבקות בה', שייכת לרובד הנשמות – נשמת היהודי מתאווה לדבוק באביה שבשמים, והתורה שהיא מתנתו משמשת לה אמצעי מתאים לדבקות הזו. באופן אחר מעט, ניתן להסביר את המדרגה הזו בדברי האר"י הקדוש – האומר כי בלימוד התורה מאירים את הנשמה וממשיכים חיות אלוקית לכל חלקיה. באם יחסר חלק מסוים בתורה שלא נלמד, יגרום הדבר לחיסרון בנשמה ח"ו.

והנה, אף כי רבי לוי יצחק היה בעל רגש גדול ועסק רבות בדבקות ובאור האלוקי שבתורה, הדגיש גם הוא מאוד את הממד הראשון – של "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

מסופר עליו, כי פעם שלח את משמשו בערב פסח להשיג עבורו סחורה יקרה המוברחת מעבר לגבול. לאחר שזה חזר עם החפץ האסור, פנה אליו בבקשה: אולי תוכל להשיג לי מעט חמץ של יהודי?… המשמש ניסה וניסה, אך כמובן לא הצליח – כי מי יחזיק בביתו חמץ לאחר זמן הביעור?

אז פתח רבי לוי יצחק בהתרגשות: "מי כעמך ישראל! המלכות מעמידה שוטרים בכל פינה, ומשיתה קנסות ועונשים על כל מבריח שנתפס – ובכל זאת ניתן להשיג את הסחורה האסורה. ואילו עם ישראל, איש איננו מכריח אותם לבער את החמץ – ובכל זאת אין להשיגו כלל!"

סיפורים כאלו קרו שוב ושוב, לצד הדגמה חיה של להיטותו של רבי לוי יצחק מקיום המצוות בפועל ממש. כיצד אם כן הצליח רבי לוי יצחק, איש הדבקות הבוער, להבחין כך ביוקרתם של המעשים הקטנים?

התשובה נמצאת ברובד הגבוה ביותר של לימוד התורה – רובד האלוקות. בלימוד תורה כזה, מורגשת התורה לא כאמצעי לדבקות בה', אלא כאלוקות ממש – "אנא נפשאי כתבית יהבית". כאשר התורה והקב"ה חד הם, לימוד התורה הוא "לשמה" ממש, לשם התורה עצמה בלא שום תירוצים.

אולם, דווקא מתוך המדרגה הזו ניתן לחזור בעומק חדש אל המדרגה הראשונה. שהרי, אם התורה היא מטרה לעצמה ולא אמצעי להארת הנשמה, גם מצוותיה והלכותיה הם כאלה. כעת הלומד, לומד על מנת לעשות, אך לא כדי "לעשות מה שצריך" או "להיות בסדר עם ה'". הרצון לקיים הוא חלק מההתמסרות לקב"ה, מימוש של התורה האלוקית שהיא רצונו והיא הוא עצמו.