סיפורי צדיקים

רבי יהודה לייב איגר מלובלין, נולד בשנת תקע״ה לרבי שלמה איגר, בנו של הגאון רבי עקיבא איגר. בצעירותו היה מן המתנגדים לחסידות, אך בהשפעת חסידי לובלין התקשר לרבי מנחם מענדל מקוצק והיה מתלמידיו הקרובים. לאחר פרישת רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא מן הרבי מקוצק, הצטרף אליו רבי לייבל'ה והיה לגדול תלמידיו. לאחר פטירת הרבי מאיז'ביצא הוכתר לאדמו״ר בלובלין, ושם הנהיג עד הסתלקותו בכ״ב בשבט תרמ״ח.

רבי לייבל'ה איגֶר היה תלמיד חכם מיוחס, נכדו של רבי עקיבא איגר. בניגוד לרצון משפחתו עזב ר' לייבל'ה את ביתו, והצטרף אל החסידים שבעיר קוֹצְק. וכך אירע לו כשבא אל קוצק בפעם הראשונה:

תחילה נכנס ר' לייבל'ה לבית המדרש כשהוא לבוש בהידור. לרגליו גרבי משי ומכנסי קטיפה, על ראשו שטריימל ותיק ובו טליתו בבית שחיו.

ראה אותו חסיד אחד, הירְש מטוֹמַשוֹב שמו. בא הירש אל ר' לייבל'ה מאחוריו, הפיל מראשו את השטריימל, לקח ממנו את הטלית ונתן אותם לאחד מן החברים כדי שימכור אותם ויביא בכסף יין-שרף (משקה חריף). נכנס ר' לייבל'ה אל חדרו של הרבי מקוצק וסיפר לו על מה שנעשה לו. שלח הרבי לומר להירש שיחזיר לרבי לייבל'ה את מה שלקח – "בין כך ובין כך הוא לא יישאר כאן" – אמר הרבי, וניבא בכך כי יום יבוא ורבי לייבל'ה יעזבהו.

כעבור איזה זמן שלח אביו של ר' לייבל'ה, הרב שלמה איגֶר, שליח כדי לדעת ולהבין כיצד חי בנו בין החסידים. חזות מכובדת הייתה לשליח – יהודי נכבד ולו זקן לבן. להפתעתו של השליח, כשבא אל בית המדרש לא פנה אליו איש ולא כיבדו כפי שציפה. איש איש היה עסוק בענייניו וברעיונותיו, ולא השגיחו בו. תמוה היה הדבר בעיניו, אך לבסוף פנה הוא אל אחד מן החסידים ושאל: "האם כאן הוא הרב ר' לייבל'ה איגר?" הביט בו החסיד בתימהון ורק ענה: "אין כאן רב." המשיך הזקן ושאל חסידים אחרים שנמצאו שם, עד שבאו ועמדו סביבו כמה מן החסידים. אמר אחד מהם: "אני אגיד לכם – הוא בוודאי מתכוון ללייבל-שלמה-עקיבאס", כלומר – לייבל בן שלמה בן עקיבא. כך אמר החסיד את השמות, בלי להקדים להם את התואר "רב". כששמע זאת הזקן נבהל מאוד, ולא הבין איך יכולים החסידים לכנות את רבותיו הגאונים בשמותיהם הפרטיים, שלא בדרך כבוד.

שהה שם הזקן עוד כמה ימים ואחר כך שב אל ביתו. בבואו שאל אותו רבי שלמה איגר מה ראה בקוצק. ענה לו השליח: "אספר לך מקרה אחד המעיד על הכלל. באותו היום שבאתי לשם חיפשתי הרבה את בנך, עד שמצאתי אותו יושב בסעודה עם חבורת מרעיו. לפניהם על השולחן עמדה קערת גריסים פשוטה, קערת בצלים ובקבוק יַי"ש, והם ישבו ואכלו. בעודי עומד שם, הופיע פתאום אברך אחד לבוש בגדים קרועים ובלויים, ופלט מפיו: "חברֶה! ר' הירְש בֶּער בא!" ומיד קמו כולם, השאירו את הקערות על השולחן ורצו בבהילות לקבל את פניו של אותו הירְש בֶּער. הלכתי גם אני אחריהם, כי חשבתי שאותו אדם ודאי גאון נודע הוא בתורה ואחד מגדולי הדור. והנה ראיתי אדם שהיה לבוש כדרך האיכרים, לרגליו נעלי עץ ופרווה, למותניו חגורת קש ומין כובע פרווה פשוט חבוש לראשו.

שאלתי: "ודאי למדן הוא," ואמרו לי: "הוא יודע רק פרק משניות".

– "אולי הוא מיוחס?"

– "בן של אופה פשוט", ענו לי.

– "אולי הוא עשיר?" הוספתי לשאול.

– "הנך רואה בעצמך…".

אז שאלתי: "אם כן, מה הוא?"

וענו החסידים: "ענו הוא."

כששמע ר' שלמה איגר את סיפורו של השליח הזקן צחק בקול: "שמעתם? לא למדן ולא מיוחס ולא עשיר – אם כן מה הפלא שבעל ענווה הוא? וכי במה יוכל להתגאות?".

רבי חנוך מאַלכּסַנדֶר נוהג היה לספר סיפור זה ולהוסיף: "ואני אומר – שאם אדם הוא לא למדן, לא מיוחס ולא עשיר, ובכל זאת הוא בעל ענווה – זוהי מדרגה גדולה".

מהי באמת המעלה בענווה כזו, שאין לצידה אף מעלה אחרת?

רבי לייבל'ה עצמו, באחת מתורותיו, מחלק בין שני סוגים של ענווה. שפלות אחת היא שפלות הצדיק. שפלות זו אינה התכחשות למעלות ולהישגים, אלא תודעה פנימית ברורה: כל מעלותיו אינן שלו, ואין לאדם שום זכות אישית. כל תקוותו של האדם לעמוד לפני ה' – בתפילה, בעבודה ובבקשה – היא רק אם הוא מבטל את עצמו אל הכלל.

זהו סוד הכללת הפרט בציבור. "ציבור אינם מתים" כלומר, יש זכותם אינה נפסקת. כאשר היחיד מתבטל אל הכלל, גם תפילתו נעשית בעלת ערך מכוח החיות הכללית. יותר מכך – הפרט העומד בפני עצמו, במיוחד אם הוא "אדם גדול" כתלמיד חכם, מיוחס, בעל מעלה, עלול להיתפס בקליפת היש והפירוד ולחשוב כי מגיע לו שתפילתו תתקבל.

אך ישנה מדרגה שנייה, עמוקה ומטלטלת יותר: שפלות בעל התשובה. זוהי לא שפלות של ביטול אל הכלל – אלא שפלות שאינה מסוגלת אפילו לכך. בעל תשובה אמיתי מרגיש שאין לו זכות לא רק בפני עצמו, אלא אפילו להיכלל בתוך כלל ישראל. הוא חש כמי שנדחה אל מחוץ למחנה, לבידוד קיומי מוחלט. לא שבני אדם מגרשים אותו – אלא שהוא עצמו חש שאינו ראוי להיות חלק. שפלות כזו, אולי מבטא החסיד המכובד של קוצק.

בשפלות הזו אין ביטול, אלא בדידות. האדם אינו בלוע בתוך הכלל, אלא פחות מזה – ומתוך המקום הזה אין לו אלא אפשרות אחת: להיות יחיד לפני ה'. כמו רבי אלעזר בן דורדיא, הוא יושב לבדו, "שם את ראשו בין ברכיו", ושופך את לבו לפני ה' בלי להישען לא על זכות אישית ולא על זכות הכלל.

רבי לייבל'ה כותב כי דווקא היחיד הזה, שאין לו שום זכות, הוא זה שבכוח תשובתו פועל רחמים על כלל ישראל. מתוך הקשר הפנימי, המהותי, הסמוי, שבין כל הנשמות, תשובתו של היחיד הבודד מביאה ישועה לרבים ומבטלת גזירות מעל הכלל.

(שיעור כד שבט ע"ו)