סיפורי צדיקים

רבי נחום בער פרידמן נולד בשנת תר״ג לרבי שלום יוסף פרידמן מסדיגורא, נכדו של רבי ישראל מרוז׳ין. בהיותו בן שמונה התייתם מאביו ומסבו, וגדל בבית אחיו הגדול, רבי יצחק מבוהוש. נשא את פערל, בת דודו רבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורא, ולאחר נישואיו נשאר בסדיגורא, שם התקרב במיוחד לחותנו ונחשב לאחד המיועדים להנהגת החסידות. עוד בחיי חותנו קיבל קוויטלאך מן החסידים והנהיג קבוצת אברכים יחד עם בן דודו רבי שלמה פרידמן. הצדיק נודע בבקיאותו המופלגת ובאהבתו העצומה לספרים, והקים את אחת הספריות הגדולות והחשובות בדורו. בספריה אסף אלפי ספרים וכתבים נדירים, אותם מִיֵּן ורשם בקפדנות. אחיו היה בוחנו בזיהוי ספרים על פי מישוש בלבד, עדות לזיכרונו המופלא ולהיכרותו העמוקה עם ספריו. בשנותיו האחרונות נחלשה בריאותו, ובמהלך טיפול רפואי בווינה נסתלק בכ״ז באב תרמ״ג, ונטמן שם.

בחורף תרל"ב רבו באזור סדיגורא מקרי הפטירה של יולדות, ובאותם ימים הגיע לסדיגורא הרה"ק רבי אהרן מקרלין, לבקר את חתנו כ"ק אדמו"ר הזקן מסדיגורא. בעת שהותו שם, בא לפני האדמו"ר אחד ממקורביו, ר' ישעיה שמו, וביקש שיעורר רחמים על בתו היחידה, היושבת על המשבר וחייה נתונים בסכנה. האדמו"ר, שמאז פרצה המגפה לא ידע מנוח לנפשו והרבה להעתיר בתפילה ובתחנונים להעביר את רוע הגזירה, הרהר קמעה ואמר לר' ישעיה: "אין בכוחי להושיעך. אף כי אזעק ואשווע – סתם תפילתי. אך הכנס אל חותני הקדוש הנמצא כאן; אפשר שבכוחו להעביר את רוע הגזירה."

נכנסו ר' ישעיה ואשתו אל מעונו של ה'בית אהרן', ותינו לפניו את מצבה המחמיר של בתם היחידה. הם סיפרו לו כי האדמו"ר שלח אותם אליו, כתקוותם היחידה להצלת חייה. הדברים, שנאמרו באמונה תמימה ומקרב לב, עשו רושם עמוק על ה"בית אהרן". הוא ציווה לסגור את הדלת ולפנות את כל הנוכחים מן החדר. משנותר לבדו הדליק את מקטרתו, ופניו נעשו להבים. כשהוא שקוע במחשבות עמוקות התהלך בחדר אנה ואנה. כעבור כחצי שעה פתח את הדלת, קרא למשמשו וציווה למסור לר' ישעיה את הדברים הבאים: "גזירת היולדות באה תמורת קטרוג גדול שהיה על כלל ישראל. גזר הדין הוחלף במסירת מספר מסוים של יולדות היושבות על המשבר. כיוון שהדבר נוגע לכלל, אין בכוחי להושיע בזה. אך נעתרתי להם ופעלתי בתפילתי שהוולד יהיה זרע של קיימא, וירוו ממנו רוב נחת."

ר' ישעיה, שקיווה למצוא כאן את ישועתו, נדהם למשמע הדברים. הוא נכנס שוב אל ה"בית אהרן", בוכה ומתחנן לברר אם אכן זו התשובה. "כן", השיב ה'בית אהרן'. "עשיתי כל אשר ביכולתי. על חיי הוולד נעתרו לי, אך בתך זקוקה לרחמי שמים מרובים, והקב"ה הוא בעל הרחמים." כחסיד ואיש אמונה לא איבד ר' ישעיה את עשתונותיו. הוא שב אל האדמו"ר וסיפר לו את תשובת חותנו. "שמע בקולי", אמר לו האדמו"ר, "פנה מיד אל חתני, הרה"ק רבי נחום דובער. ספר לו את אשר קרה לך, והוא יושיעך. ואף שלא עלה ביד חותני הקדוש לבטל את הגזירה, ידוע שלפעמים יש בכוחם של הצעירים לתת עצה לנפשם יותר מן הזקנים."

ר' ישעיה לא התמהמה ונכנס מיד אל רבי נחום דובער. הוא שפך לפניו את מר לבו וסיפר את כל אשר אירע. כששמע רבי נחום דובער את הדברים, פנה אל משמשו וציווה להביא מיד את בעל התפילה והמנגן הראשי שבחצר, ר' יהושע מסקווירא. ר' יהושע בא מיד, ועם כניסתו ביקש ממנו רבי נחום דובער: "זמר לפניי ניגון ערב, המביא לידי התעוררות". ר' יהושע החל לזמר ניגון על המילים "כבקרת רועה עדרו" מתוך "ונתנה תוקף". אך רבי נחום דובער סימן בידו שאינו שבע רצון ואמר: "וכי חידוש הוא להביא לידי התעוררות מ'ונתנה תוקף'?". עבר ר' יהושע לניגון על תפילת "אב הרחמים". שוב עצר אותו רבי נחום דובער ואמר: "וכי בהזכרת נשמות אנו עסוקים עכשיו? לניגון מלא חיות והתעוררות אנו זקוקים."

אז הציע הצדיק לזמר את הניגון על הברייתא של י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. בקולו הנעים החל ר' יהושע לשיר ניגון מלא דבקות, שהביע רגשי רחמים ותחנונים והמיס את לב השומעים. באותה שעה ישב רבי נחום דובער דבוק בקונו, עיניו זולגות דמעות. בידו השמאלית סמך את מצחו, ובידו הימנית הקיש בקופסת הטבק שעל השולחן. כאשר הגיע ר' יהושע למילים "כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט", התעצמה השתפכות הנפש שבניגון. לפתע נפלטה מפיו של רבי נחום דובער אנחה עמוקה וממושכת, וממנה הבין ר' יהושע שעליו לחזור שוב ושוב על מילים אלו.

לאחר שחזר עליהן כמה פעמים, סימן לו רבי נחום דובער להפסיק ואמר: "'כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט'. כשדנים על הכלל ועל הפרט, יש להתחשב בפרט, שהרי אין בכלל אלא מה שבפרט. הכלל אינו אלא התאחדותם של פרטים רבים. על כן אומר אני: רבונו של עולם, עזור נא לפרט, וממילא תבוא הישועה גם לכלל." כעבור זמן מועט נושעה היולדת וילדה למזל טוב. יחד עם זאת נעצרה גם גזירת פטירת היולדות בכל האזור.

מהיכן בא הרעיון הזה, לעורר רחמים באמצעות לימוד הברייתא? לימוד שכלי ותפילה נרגשת נראים אולי כסותרים, אך למעשה ישנו קשר עמוק בין התורה לתפילה – קשר המתבטא במיוחד בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. בכתבי המגיד, סבו הגדול של רבי נחום דובער, מובא כי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הם המשכה וגילוי של י"ג מדות הרחמים – את שתיהן לימד ה' למשה בהר סיני, כדי להתפלל עבור ישראל וכדי ללמדם תורה.

משמעות הדבר היא, כי גם במדות אלו וגם באלו מאיר אותו האור ממש. אך בי"ג מידות הרחמים, האור הוא עדיין בבחינת הכתר, במקורו ושורשו; אך לגבי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן – נמשך האור על ידי "הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר", היא המידה השמינית (והתשיעית) מי"ג מדות הרחמים: "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים". זהו פירוש המלה "לָאֲלָפִים" – לשון "אאלפך חכמה, אאלפך בינה". חסד ה' מלמד את כללי החכמה והבינה, כללי לימוד התורה של י"ג מדות.

והנה, כמו שיש "נחל היורד מן ההר" שהוא ראשי תיבות "נצר חסד לאלפים", כך יש 'נחל העולה אל ההר': "נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לָהוי'". המשכת הנחל היורד, חסד ה', תלויה בנחל העולה. כאשר יהודי מצפה לישועה באמת ולא מתייאש, הוא זוכה לישועה.

ועוד – הצדיקים המבוגרים התקשו לעורר רחמים, מפני הקושי להכריע בין הפרט לבין הכלל. אך ישנו חסד ה' שלמעלה מכל מדידה והגבלה, חסד של מדת "ורב חסד", השישית מי"ג מדות הרחמים. דוקא מדה זו, היא הקשורה למידה השישית של דרשות התורה: "כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט". רבי נחום בדבריו עורר את החסד הזה, וכך פעל ישועה כללית ופרטית גם יחד.