סיפורי צדיקים

רבי שלום רוזנפלד, רבה של קאמינקא ואבי חסידות קאמינקא, נולד בראווה לגביר יעקב יוסף וליענטא בת הרב יהושע צבי העשיל מבאר. סיים את הש"ס בגיל 9 וכונה 'העילוי מראווה'. בבחרותו למד אצל רבי צבי הירש חריף ורבי שלמה קלוגר ובהמשך התקרב לחסידות. רבי שלום, שלא כיהן רשמית כאדמו"ר, הוכר כצדיק גדול ונודע בחריפותו. רבים מדברי תורתו ומשליו מתובלים בהלצות המסתירות סודות עליונים. נפטר ב-כ' מרחשון תרי"ב ובנו היחיד, רבי יהושע, מילא את מקומו בקאמינקא. דברי תורתו וסיפורים אודותיו נדפסו בספר 'אוהב שלום'.

פעם אחת, הגיע אל הרב הקדוש רבי שלום מקמינקא עשיר קמצן, וסיפר לו שמתקוטט הוא עם אשתו, על כן מבקש הוא שהרבי יקללה שתמות. נענה אליו הרב הקדוש, שאסור לקלל, אך יש לו עצה עבורו: בגמרא איתא, "בעוון נדרים מתה אשתו של אדם". והנה, בעיר פלונית צריכים למקווה שעולה הון רב. ועצתי, שתִדור לשלם הוצאות המקווה, והרי אינך חושב לקיים, ועל ידי זה תגיע לחפצך! נדר האיש שיתן את הוצאות המקווה, וחזר לביתו.

עבר זמן רב, שב העשיר אל הרב הקדוש מקמינקא והתאונן לפניו שעדיין אין הוא רואה ישועה, והכל על מקומו בשלום. נענה אליו הרב הקדוש: הרי כתוב שאשתו מתה, והרי אתה אינך נוהג בה כאישה, כי הרי מתקוטט הנך עמה כל היום. על כן, תתחיל להתנהג בה כראוי ואל תריב עמה, וכשתשלים עימה תוכל למות…

עשה העשיר כן והשלום החל לשרור בביתו. חיו בטוב ובנעימים, עד שביום בהיר אחד חלתה האישה ונטתה למות. הגיע העשיר אל הרב הקדוש ויאמר לו:  רבי, הרי עכשיו כבר טוב לי עימה ושוב איני חפץ במיתתה. יבקש נא הרבי שתשוב לאיתנה! אמר לו הרב הקדוש: אין לי עצה אחרת, אלא לשלם נדרך ולבנות המקווה שהבטחת. כמובן שברירה לא הייתה לו, ושילם את נדרו ובנו מקווה. והרב הקדוש מצאנז הפליא מאוד את המעשה, באומרו: הנה עשה רבי שלום שני דברים יחד: לקח עשיר קמצן והוציא ממנו מקווה, והחזיר את שלום ביתו.

מצא או מוצא?

רווקים ורווקות רבים שואלים את עצמם, כיצד ניתן לדעת מי יהיה בן זוג מתאים באמת. הסיפור המשעשע-מטריד הזה, עונה תשובה משמעותית מאוד: קמצנות, או אדם הרואה בנתינה דבר שאינו זורם וטבעי, הוא נורה אדומה עיקרית לאופי שקשה לחיות איתו. בפתיחת הסיפור, העשיר מוצג רק כקמצן – אך מהר מאוד מתברר שהוא הרבה יותר מזה…

כך מוסברת בחסידות השאלה הידועה, אותה נהגו לשאול את החתנים בארץ ישראל: "מצא או מוצא?" כוונת השאלה היא להנגיד בין שני פסוקים הפוכים, מאמרות שלמה המלך: "מצא אשה מצא טוב", ו"מוצא אני מר ממוות את האשה". כאשר האדם "מצא אשה", הרי זה "טוב" – אולם אם הוא "מוצא אני", כלומר מחפש את טובת עצמו – הרי האשה נעשית לו "מר ממוות". אדם שנהנה לתת יוכל להיות "מצא אשה", ולעומת זאת הקמצנות היא הנקודה העיקרית לפיה ניתן לזהות טיפוס של "מוצא אני".

רבי שלום מקמינקא עצמו היה רגיש לכך מאוד: אף שהיו לו ארגזים מלאים גליונות של חידושי תורה, לא הדפיס את ספריו, משום שלא רצה שלימודו יהפוך למקור של רווח כספי. באותו האופן, אף שרבים נהנו מתורתו ועצותיו, סירב להפוך ל"אדמו"ר מקצועי" ולקחת כסף מהחסידים ששיחרו לפתחו. ההתרחקות הזו מהאינטרס האישי, והרצון להיטיב לזולת – הם התכונה המרכזית אותה יש לחפש, ועליה יש לשמור במהלך חיי הנישואין. גם בסיפור שלנו, הרצון להתחמק מנתינה היה הסיבה לבעיות שלום הבית אצל העשיר. לכן, כשרצה רבי שלום להקנות לעשיר את תכונת ה"מצא טוב", בחר לפתות אותו לצדקה – ולו מהשפה לחוץ. ומעניין, כי רבי שלום הציע לו לבנות דווקא מקווה – צדקה שעניינה שלום בית יהודי.

נדיבות משותפת

מכך שהעשיר דנן הוא גבר, וגם כתוצאה מהפירוש על "מוצא אני מר ממוות את האשה", עלול להתקבל רושם מוטעה: כביכול האשה היא רק ה"מקבלת" בקשר, ועליה לבדוק אם הגבר הוא "משפיע" טוב ונדיב עבורה. אך למעשה, כפי שאמר הרבי מליובאוויטש, כל יהודי הוא "משפיע בעצם". לכן, על שני בני הזוג לבוא אל חיי הנישואין מתוך גישה של משפיע בעצם: איך אני יכול לפעול לטוב על הקשר, על בן הזוג ועל העולם בכלל?

בפרשה שלנו, הנקודה הזו מתבטאת באופן מיוחד. כאשר אליעזר עבד אברהם רוצה לבחון את הנערות הבאות אל הבאר, הוא בוחר במבחן הנדיבות: האם הנערה שמולו "תגדיל ראש", ותיתן לו מעבר למה שביקש? כשהוא פוגש ברבקה הפועלת כך, הוא יודע שהיא מתאימה להיכלל בביתו של אברהם אבינו איש החסד.

עדות לחשיבות שרואה בכך אליעזר, ניתן לראות בסדר הפעולות שלו: לאחר שרבקה שואבת מים לגמלים, הוא ממהר ונותן את הצמידים על ידיה, ורק אחר כך מברר בת מי היא ומה משפחתה. מכך ניתן ללמוד, כי תכונות המיועד או המיועדת חשובים פי כמה מהייחוס המשפחתי, שנתפס כפרט מכריע אצל מיוחסים רבים. כאשר יש מיועד בעל תכונות טובות, הרי הייחוס הוא מתנת שמים נוספת (כפי שפרש רש"י על הפסוק "'ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני' – אם תהיה ממשפחתו ההוגנת לו אדע כי עשית חסד").

אמנם נכתב כי "אשה עינה צרה באורחים", אך שרה אמנו איננה כזו – וכך גם בנותיה נדרשות להיות. במובן מסוים ניתן אף לומר, כי נדיבות האשה משמעותית אף יותר מזו של האיש: בגמרא מבואר כי לעומת האיש, שנותן מכספו, נתינת האישה היא במאכל – שהוא מעשה ידיה ממש, וגם זמין יותר עבור העני הרעב. את הנדיבות הזו ניתן לראות כבר בזמן הפגישות, אם הבחור או הבחורה ניחנו בעין בוחנת. אבל גם אחר כך צריך לשמר אותה היטב – כמידה החשובה בחיי הנישואין.

איך לחולל שינוי?

הרבי מצאנז, המספר את הסיפור בהתפעלות, הוא ידידו הקרוב של רבי שלום מקמינקא. שניהם למדו יחד אצל רבי נפתלי מרופשיץ, אך בעוד הרבי מצאנז קיבל את תכונת המנהיגות של רבו, לקח לו רבי שלום את חוש ההומור הפקחי של רבי נפתלי. מסיבה זו, אפילו כאשר "הציגו" כחסידים דמויות של רבי וחסיד (כפי שנהגו כמה צדיקים בנדודיהם), היה רבי שלום נותר החסיד ואילו הרבי מצאנז משחק את דמות הרבי.

מכך ניתן ללמוד, כי כדי להזיז אדם ממקומו הראשון צריך להיות פיקח ובדחן… כמובן, אפשר לדבר ולשכנע – אך כדי שהדיבור יפעל, יש צורך לעתים באדם כרבי שלום: כזה היודע להפוך את חיי הקמצן לבדיחה, וגם לגרום לו לצחוק יחד עמה…