סיפורי צדיקים

רבי חיים בן עטר, נודע על שם פירושו על התורה 'אור החיים' הקדוש, נולד בשנת תנ"ו בסאלי שבמרוקו לאביו רבי משה, ולמד תורה מפי סבו רבי חיים בן עטר 'הזקן'. נישא לקרובתו פאצוניה ועמד בראשות הישיבה בסאלי. כבר שם נודע כאיש אלקים קדוש, דרש בפני הקהל בקביעות והיה גבאי צדקה. מאחר ואשתו לא ילדה לו ילדים, נשא אשה שניה, אסתר, ושתי נשותיו חיו אתו עד סוף ימיו בירושלים. לאחר מסכת מחלוקות ורדיפות נגדו, עלה לארץ ישראל, כשבדרך עבר בליוורנו שבאיטליה, שם הדפיס את פירושו המפורסם על התורה וגייס תמיכה כספית לעלייתו ארצה ולכלכלת הישיבה שתכנן להקים. בסוף שנת תק"א הגיע עם תלמידיו לעכו שם הוקמה הישיבה בראשונה. הזמנתם של יהודי טבריה לקבוע את מושבו בעיר לא עלתה יפה, ולאחר תקופה קצרה של התיישבות בפקיעין עלו לירושלים בסוף שנת תק"ב, שם הוקמה ישיבתו 'מדרש כנסת ישראל'. כעבור פחות משנה נסתלק לבית עולמו בט"ו תמוז תק"ג ומנו"כ בהר הזיתים.

כשהיה אור החיים צעיר, הוא עשה דבר שכתוב בספרים שהרבה צדיקים, וגם הרבה תלמידי הבעש"ט, עשו זאת בצעירותם:נהגו גלות והסתובבו בעולם כעניים וקבצנים מבלי להזדהות.הם היו עוברים ממקום למקום, נשארים לזמן מה, ונוסעים הלאה. ידוע שרבי זושא ורבי אלימלך נהגו גלות, ויש הרבה סיפורים על כך ;;;;;;;;;;שבלי לפרסם מי הם, החזירו רבים בתשובה בהרבה מקומות. כך, גם בעל אור החיים הקדוש עשה גלות. 

שבת אחת התארח אור החיים באיזו עיר, היה בבית הכנסת ואחר כך הלך לבית הרב. הרב סעד עם היהודים שם וגם דרש בדברי תורה. דרש ודרש, ובאמצע הדרוש שלו בעל אור החיים אמר לו הערה על מה שאמר (שהיה נכון, אבל אפשר להסביר אפילו יותר עמוק). ברגע שהרב שמע מה שאומר, קודם כל התברר שהאורח האלמוני הוא ת"ח גדול, אבל יותר מזה, הרב הצביע עליו ואמר: אם אתה אומר לי ככה סימן שאתה רבי חיים בן עטר. איך אני יודע? כי אני שמעתי את מה שאמרת עכשיו במתיבתא דרקיעא,שיושבות בה נשמות כל הצדיקים הגדולים שהיו בעולם הזה, וכל מיני מלאכים. שם יש מצוה לומר כל דבר בשם אומרו – זה מביא גאולה לעולם, ככתוב בפרקי אבות – ואמרו זאת בשמו של רבי חיים בן עטר, צדיק גדול מאד למטה. מתברר שאותו רב גם הוא אדם גדול מאד.

אחר כך, בסוף השבת, הרב האריך מאד מאד בסעודה שלישית, ולא רצה לסיים אותה. נכנס לתוך הלילה, היה חושך לגמרי, והוא עדיין המשיך לדרוש בדברי תורה. האור החיים הקדוש העיד, שהגיע אל הרב הזה שר הגיהנם וצעק עליו שיסיים כבר לדרוש, כי כל זמן שהוא אומר דברי תורה איננו יכול להדליק את האש בגיהנם ולשרוף שם את הרשעים (לא יודעים באיזו עיר זה היה, אבל הוא אמר שהעיר הזאת נמצאת על פתחה של גיהנם, לכן, אם יש שם רב מצדיקי הדור שמאריך בדברי תורה ולא עושה הבדלה, כך יכול למנוע מלהדליק את האש).הרב לא הביט עליו, והמשיך לדרוש עוד שעה, ושוב חזר שר של גיהנם ושאל מתי יפסיק, כי כל זמן שלא מבדיל לא יכול להדליק את האש. 

הרב המשיך לדרוש בלי להתענין בדברי השר של גיהנם, אךאחרי שזה קרה עוד כמה פעמים בא שר הגיהנם וצעק מאד חזק שהוא חייב להדליק את האש. בסוף הרב הקפיד והתחיל לצעוק על שר של גיהנם ולהשתיק אותו, שלא יפריע. מיד אחרי כן הרב פנה ליהודים ואמר שכבר אפשר לסיים, כי ברגע שכעסתי עליו כבר מותר לו להדליק את האש… כל זמן שסתם לא הסתכלתי עליו, לא היה אכפת לי ממנו, הוא לא היה יכול להדליק את אש הגיהנם בגללי. אבל כעס זה כמו אש, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", וברגע שכעסתי כאילו הדלקתי אש בעצמי – ואז הוא גם יכול ללכת לגיהנם ולהדליק שם את האש, ואין שום טעם שנאריך עוד בדרוש.

הסיפור מלא תהפוכות, מהצדיק המתחזה לקבצן ועד ההתמודדות המתוחה של הרב מול המלאך, וכולן שייכות לסוד ההוד: "הודי נהפך עלי למשחית". ככלל, היציאה כלפי חוץ קשורה בספירות נצח והוד, המקבילות לרגליים, אך בעוד יציאה ביד רמה שייכת בעיקר לנצח, הגלות מתקנת את ההוד. לכן מגיע האור החיים דווקא אל פתח הגיהנם, התגלמות ה"נהפך למשחית", ושם מודה הרב להערת האור החיים מתוך עלייתו לישיבה של מעלה (סוד עליית ההוד אל הגבורה, מקום מתיבתא דרקיעא בזוהר).

מבחינת תוכנו, מזכיר הסיפור הציורי הזה סיפור חסידי ידוע, בו יצאה שמועה זהה מפי אדמו"ר הזקן ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. שניהם סיפרו לחסידים, כל אחד במקומו, על תקלה שמימית שאירעה בגיהנם: הוא נשרף לגמרי… בדיון שהתנהל לאחר מכן בפמליא של מעלה, נידונו שתי הצעות לתיקון הנזק: האחת, לשפץ את הגיהנם השרוף; השניה, לבנות גן עדן חדש, ואת הישן להפוך לגיהנם. כמובן שכאשר בשמים לא ניתן להכריע, נמסרת ההחלטה לצדיקי העולם הזה. כך סיפרו הצדיקים, וסיימו: "ואני אמרתי שיבנו גן עדן חדש, ואת הישן יהפכו לגיהנם".

בסיפור שלנו הגיהנם עדיין מתפקד, אבל בפתחו ניצב צדיק המעכב אותו מלהידלק. כנראה שבדברי התורה שלו מביא הצדיק העלום אל תוך הגיהנם לא רק את השבת, אלא גם את התשובה. התורה מכבה את האש ומחזירה בתשובה את הרשעים, וכך יכולה למנוע את העונש אפילו במקום בו ראוי לתתו. בסופו של תהליך יכול גם הגיהנם להפוך לגן עדן – כל עוד הצדיק איננו כועס, אפילו  על שר הגיהנם.

בסיפור משמע שהרב שמע במתיבתא דרקיעא לפני כן אך לא גילה את הפירוש הפנימי בדרוש שלו (משום "כבוד אלהים הסתר דבר") עד שאמר אותו בעל המימרא – אור החיים הק' (בסוד "כבוד מלכים – מאן מלכי רבנן – חקור דבר", בגלוי). נמצא שכוחו של בעל אור החיים הק' הוא לגלות אצל עמיתו את ההעלם שישנו במציאות, סוד חש-מל (הרב הוא החש ואור החיים הוא המל). חז"ל דרשו "חש (חוץ מלשון חשאי, שתיקה) – כחיות אש". לרב יש חוש מיוחד באש לטוב ולמוטב. בדרשתו הוא עוצר את אש הגיהנם ואילו על ידי כעסו, מיסוד האש של הקלי', לא רק שמדליק את אש הגיהנם בעצמו אלא שגורם להפריד את הקשר בינו לבין האור החיים שיושב לידו ובעצם תומך בו להתגבר על השר של גיהנם. אור החיים הוא אור והרב הוא אש.