סיפורי צדיקים

רבי אהרן פרלוב מקרלין־סטולין, מחבר הספר בית אהרן , היה האדמו״ר הרביעי בשושלת חסידות קרלין ואחד מגדולי האדמו״רים בליטא בדורו. נולד בא׳ בסיוון תקס״ב לפייגא ולרבי אשר מסטולין, בנו של רבי אהרן הגדול מקרלין מייסד החסידות. נשא לאשה את חוה, בתו של רבי מרדכי מקרמניץ בן רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב. בשנת תקפ״ז, בהיותו בן עשרים וחמש, התמנה לאדמו״ר בקרלין במקום אביו, ובהמשך עבר להתגורר בעיירה סטולין הסמוכה. בנוסף לגדלותו בתורה, נודע רבי אהרן גם בכוח הנהגתו – ותחתיו התרחבה מאוד חסידות קרלין ועיירות רבות הצטרפו אליה. הצדיק תמך גם ביישוב החסידי בארץ ישראל ופעל לחיזוקו, ובין השאר פעל לחידוש בית הכנסת של רבי מנחם מענדל מוויטבסק בטבריה. נסתלק בי״ז בסיוון תרל״ב, בדרכו לחתונת נכדתו, ונטמן בעיירה מלינוב שבווהלין. לאחריו קיבל את הנשיאות בנו רבי אשר מסטולין.

מעשה באיש אחד, שמו ר' יונה לייב, עוד מחסידי הסבא קדישא מסטולין, ואחר כך היה מאנשי הרה"ק ה'בית אהרן' זיע"א, והנ"ל כשנפטר השאיר בן יחיד יתום ר"ל. ויתהלך הנער בלא שום השגחה, כי אמו גם כן נפטרה. כשהיה בן חמש עשרה שנה השכיר עצמו אצל דייטש (גוי) אחד, והדייטש היה לו "ברלינע" (כנראה ספינה קטנה) והיה הולך עם הברלינע לעיר, לקייעוו ולעוד איזה עיירות, ומביא משם סחורות, והיתום היה נוסע על הברלינע. והדייטש היה לו בת יחידה ורצה הבחור היתום הנזכר לישא הבת שלו, והסכימו ורק באופן שימיר דתו להשתמד רח"ל ואחר כך ישא אותה.

הכלל, אנשי שלומנו חסידי קרלין נתוודע להם הדבר והם הכירו את אביו של היתום הנזכר ר' יונה לייב ע"ה, שהיה איש חשוב מאד, וספרו הדבר לפני רבי אהרן, ואמר להם כשיהיה הבחור בפינסק עם הבערלינע אולי באפשרי להביאו אצלו. וכך היה בזמן מה שבא הדייטש עם הברלינע לפינסק על הנהר, והודיעו להרב הקדוש, ושלח איש אחד לקרוא לו, ולא רצה הבחור ללכת, כי הבין אשר מסתמא רוצה הרב להזהירו בדבר הזה, ואז אדמו"ר זצ"ל שלח איש נכבד מאד לקרותו, לאמור הרה"ק רוצה לדבר עמך שני דברים, ומבקש מאד שתבוא אליו, ונתרצה הבחור לילך. והרב הקדוש היה לפני התפלה, כנראה בבוקר, ואמר להקהל שיתפללו הם והוא ימתין על הבחור ויתפלל אחר כך ביחידות. כשבא הבחור נתן לו שלום ואמר לו בזה הלשון: "בני, הייתי רוצה לשאול אותך שני דברים, אך היות ועדיין לא התפללתי וכבר מאוחר, אבקשך שתשב על הספסל" (שם, ב"הייליגער הייזער", הבתים הקדושים שבחצר הקדש, ניצב ספסל על יד קיר המזרח, וישב הבחור על ספסל זה). והרב הקדוש עמד אצלו והתחיל להתפלל בקול נמוך מן "לעולם יהא אדם" כסדר עד "עלינו", והבחור ישב ושמע תפילתו, וכל תיבה ותיבה שיצא מפי הרה"ק ירדה לחדרי בטנו, וכמו סיכות ומחטים דקרוהו התיבות מכל צד. אחר התפלה שאל אותו הרב הקדוש "מה אתה חושב, בני?", והשיב לו הבחור "אני חושב להשאר ולא ללכת מכאן", והשיב לו הרה"ק "ברכה תנוח על ראשך, השאר כאן בני".

ונשאר אכן הבחור ג' שנים אצל הרה"ק, ובכל שבת ויום טוב היה מוכרח הבחור לישב סמוך לו אצל השלחן, ואחר ג' שנים אמר הרב הקדוש לבחור "כעת אתה יכול לנסוע לכל מקום – 'נפשם בהם תתעטף', אתה צריך להקיף את עצמך בין חסידים".

לצד כח התפילה, הסיפור מגלה גם את מדת הרחמים בנפשו של רבי אהרן. הירידה לתוך נבכי נפשו של היתום העזוב, תוך הזדהות עם צרתו, קשורים ביכולת לעורר אותו על ידי התפלה (שנקראת "רחמי"). גם הנכונות לקרב ולהצמיד אותו אליו למשך שלש שנים, היא ביטוי חזק לרחמים הללו.

כדי להעמיק עוד יותר את ההבנה במה שהתחולל שם, נקשר זאת לסיפור נוסף על תפילתו של הצדיק:

פעם סבל ה'בית אהרן' בכאב הרגל, ובכל זאת בעת התפילה התגבר כארי כדרכו, ושאלו לו איך אפשר להתפלל כך כשכואב. ואמר: "כשכואב למטה האם אי אפשר להתפלל למעלה?!". וסיפרו זה לחתנו הרה"ק רא"י מסדיגורא זי"ע ואמר שזה על דרך שאמרו חז"ל "'איש האלהים', מחציו ולמטה 'איש', מחציו למעלה 'אלהים'", שהלמטה לא מפריע לדביקות השי"ת למעלה.

לכאורה, זהו סיפור על דבקות בלבד – ומדוע אנו מקשרים זאת לרחמים? אך בחסידות ידוע, כי כל מה שקורה אצל צדיק-אמת הוא בבחירתו ובכוונתו, כש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" גם ביחס לעצמו. "איש האלהים" דבוק תמיד למעלה, וכפי שאמר רבי מאיר'ל מפרימישלן – "מי שקשור למעלה לא נופל למטה". לולי הסכמתו ובחירתו, גם רגלו לא היתה כואבת. מדוע  הוא בוחר בכך?

הצדיק מקיים בעצמו "מן ההר אל העם", כאשר הוא יורד ברצון מדבקותו בה', "מן ההר", כדי להתמסר "אל העם" (כפי שמדגישה התורה ביחס למשה רבינו, "איש האלהים", עליו נאמר ש"חציו ומטה 'איש' וחציו ומעלה 'אלהים'"). ה"חציו ומטה 'איש'" הוא המעורבות שלו עם הבריות והדאגה האישית לכל אחד ואחד. הדאגה ל"שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" (כלשון משה רבינו על עם ישראל), היא הגורמת לכאב הרגלים של הצדיק – כואב לו, פיזית ממש, על מצבו של העם.

הדבר נרמז כבר בתשובתו של הרבי מסדיגורא: החלוקה של "איש האלהים", שייכת בקבלה לספירת התפארת, היא מדת הרחמים. החלק העליון שלה, הקשור למעלה, הוא החלק המתבטא בדבקות. ואילו החלקים התחתונים משפיעים כלפי מטה – אל ספירות הנצח וההוד, "תרין שוקין".

כפי שמובע בסיפור, ההזדהות והרחמים על העם אינם מפריעים לדבקותו של הצדיק בה'. אדרבא, מצד הצדיק, תכליתה של הדבקות היא לעורר רחמים על העם ולתת מענה לכאב הרגלים ממנו הוא סובל. כך, שתי המדרגות הללו מתחברות – והדבקות בה' מתקיימת בו-זמנית עם כאבי הרגלים, כאבי ההזדהות והרחמים.