סיפורי צדיקים

רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב נולד בשנת תקמ”ג לאביו, רבי פסח לנגזם, שהיה מצאצאיו של רבי שמשון מאוסטרופולי, ולאמו, רחל מינה, שהייתה אחייניתם של רבי אלימלך מליז’נסק ורבי זושא מאניפולי. רבי צבי אלימלך נישא לרבנית חנה מינדל, בת הרב שמואל מציטש. היה מתלמידי החוזה מלובלין ורבי מנחם מנדל מרימנוב, ואחריהם של המגיד מקוז’ניץ וה’אוהב ישראל’ מאפטא. קשרים קרובים היו לו עם תלמידי בית-מדרשו של החוזה מלובלין ובראשם רבי נפתלי צבי מרופשיץ ורבי צבי הירש מזידיטשוב. שימש ברבנות בעיירות רבות, פעל להפצת תורת הקבלה ונלחם בחריפות במשכילים. הסתלק בדינוב בח”י בטבת תר”א בגיל 58, והשאיר שלשה בנים ושלוש בנות. בנו רבי דוד מילא את מקומו בדינוב.

אשה אחת היתה רגילה לבוא מדי פעם אל ה’בני יששכר’ זי”ע על מנת לתנות בפניו את צרותיה ולבקש את ברכת הצדיק, והוא היה מאציל לה ברכות לרוב. לאחר פטירתו, החלה האשה לנסוע אל ה’צמח צדיק’, רבי מנחם מענדיל מוויזניץ’.

כשהגיעה בפעם הראשונה אל ה’צמח צדיק’ והגישה לו את הקוויטל וה’פדיון’, איחל לה הצדיק ברכות וכל טוב סלה. אמרה האשה: “אה, זה לא כמו הרבי הקודם…”. שאל אותה הצדיק למה כוונתה, והיא אמרה לו: “אצל הרבי הקודם, כל מה שביקשתי ממנו רשם בפנקסו”! כידוע שאמרו צדיקים על רבינו, שהיו לו שני מוחות ועל כן היה יכול לכתוב חידושי תורה בעת לקיחת הקוויטלאך, וגם לשמוע את הבקשות. האשה שראתה אותו מקשיב בתשומת לב, ותוך כדי כך כותב בפנקסו, היתה בטוחה שהוא רושם את דבריה. פעם אף היה מעשה, ואשה אחת באה אליו שנית לאחר זמן רב. היא הזכירה לפניו מדבריה הראשונים וביקשה: “ימחול נא הרבי ויביט בפנקסו, שכתב כשהייתי כאן אז…”.

***

סיפר הרבי מצאנז-קלויזנבורג זי”ע: שמעתי מזקני עירנו (מונקאטש), בהיות ה’בני יששכר’ אב”ד בעיר והמחוז, הביא לפניו אחד מאנשיו מרשם שכתב הרופא המקומי, לחולה שהיה בביתו. לשאלתו אם לקחת את התרופה, עיין הצדיק במרשם והשיב: “עוד חסר בו אחד מסממני הרפואה שצריכים לערב בו”. הגיד החסיד זאת לרופא, ובשמעו זאת נזכר כי אכן – שכח לכתוב בתוך הרעצעפט החלק מסממני הרפואה אשר הוא העיקר לרפואת החולה.

נבהל ומשתומם, רץ הרופא לבית המדרש ומצא את רבינו אחרי התפילה. שאלו הרופא: “יאמר נא רבינו, מניין ידע זאת שהחסרתי עוד חלק אחד בתרופה?” ומובן מאליו כי הרופא (יהודי, אך שאיננו שומר תורה ומצוות), לא הבין בשום אופן היאך הוא ידע זאת ברוח הקודש…  פעם אף הגיד כי למד את חכמת נתוח האברים של האדם מספרי חכמת האמת של רבותינו ז”ל, בסדר שיעור הקומה ופרטיו. וכששאלו ממנו איך יכול הוא לתת רפואות לחולים הבאים אליו, השיב “שזהו מברכת היוצר”.

[זכרונם לברכה]

הצדיק קרא לספרו “בני יששכר”, מפני מעשה שהיה: פעם שאל את רבו החוזה מלובלין, מדוע הוא מרגיש הארה מיוחדת בימי החנוכה? החוזה ענה לו שמקור נשמתו מיששכר, וכבן לשבט תלמידי החכמים ישב בבית הדין שקבע את חג החנוכה ומצוותיו. בני שבט יששכר נודעו כבעלי חוש מיוחד ל’סוד העיבור’ וקביעת לוח השנה, כפי שנאמר בדברי הימים: “ומבני יששכר יודעי בינה לעתים”. גם באסטרונומיה עסק הצדיק, ואפילו כתב ספר בחכמה זו, אך קיים כאן רובד נוסף: היחוד בין השמש לירח המתגלם בלוח היהודי, מופיע בסיפור ביכולת הצדיק לאחוז יחד בחידושי התורה הנשגבים (שמש), ובצרותיהם של היהודים הפשוטים (ירח).

גם בסיפור השני מחזיק הצדיק בשני ראשים בו זמנית: מחד הוא צדיק, מחדש דברי תורה ומנהיג עדה; ומאידך הוא רופא, אסטרונום ומומחה באנטומיה. היחודיות הזו מזמינה אותנו להתבונן בשאלה מאתגרת שהניח פעם התנא פלימו, על שולחן בית המדרש של רבי יהודה הנשיא: מה דינו של אדם בעל שני ראשים? האם הוא מחויב בשני תפילין של ראש?…

לא נאריך בתגובתו הקשה של רבי לשאלה, ובביאור מחלוקתו עם פלימו (וע”ע במקור הדברים, מאמר “שני ראשים” בספרנו “אדמה שמיים ותהום”). כאן רק נאמר, כי שני הראשים מבטאים שתי צורות הסתכלות: ‘דעת עליון’ לפיה “אין עוד מלבדו”, ו’דעת תחתון’ המכירה את העולם כנברא המרגיש את מציאות עצמו (אך מתבטל אל האין האלקי המהווה אותו, יש מאין, בכל רגע).

פלימו היה, על פי האריז”ל, גלגולם של לבן הארמי ונבל הכרמלי. על פי דברינו כאן הוא מתקן את הרכושנות והגאווה שאפיינו אותם – בעמידה על קיומה וחשיבותה של המציאות, ובעקשנותו שיתכן, ואף רצוי, להחזיק בשתי הדעות יחד: לתפוס את העולם כזולת בעל משמעות המתייחס לבוראו מבחוץ, ומנהל עמו מערכת יחסים אמיתית המלאה בענווה וביטול.

כשמדברים על ראש כפול באדם אחד, אי אפשר שלא להיזכר בספר התניא – המדגיש את מלחמת הנפשות הקיימת בכל אדם. והנה, מלבד ההערצה הגדולה שרחש הצדיק לספר התניא, הוא אף צידד בעוז בדבריו אודות “העלאת המידות”. אף שרבים מצדיקי פולין (ובהם רבותיו של רבי צבי אלימלך!), סברו שעבודה זו שייכת לכל אדם, טען הצדיק כי בעל התניא צודק, וכל עוד מלחמת הנפשות מתנהלת באדם – איננו יכול להעלות את מחשבותיו הזרות.

גם בלימוד התורה תבע ה’בני יששכר’ ראש כפול: את הפסוק “ושבתם וראיתם… בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו”, הוא מפרש כמופנה ללומדי התורה. עובד אלוקים הוא הלומד גמרא וזוהר, ואשר לא עבדו הוא הלומד גמרא בלבד (במאמר מוסגר נעיר, כי הדבר מתאים גם לפירוש התניא לפסוק – משום שהלומד בפנימיות התורה מתמלא בחשק ורצון, וממילא לומד יותר מהרגלו, ונכנס לגדר “עובד” על פי התניא).

גישת הכפילות אצל בעל ה”בני יששכר” משתקפת אפילו באופן ההגיה של שמו – בעוד המנהג הפשוט הוא לקרוא את השם כ”יִשַכר”, נהג הרבי לבטא את שתי האותיות: “יִשַשְכר”. על דרך הרמז, נוהגים לפרש כי ש’ אחת שייכת לעולם הזה ואילו השניה לעולם הבא – ועל כן לא מבטאים אותה. אך אנו נפרש כי שתי הש’ רומזות לשני סוגים של בינה, הנקראות בכתבי האריז”ל ‘אמא עילאה ותבונה’.
הבינה הנעלה יותר, הכלולה בחכמה, היא היכולת לחדש חידושי תורה עמוקים בסודות הקבלה. זוהי באמת בינה השייכת יותר לעולם הבא שבו מתעלים מעל צרכי הגוף, אך חשובה לא פחות היא התבונה היורדת למעמקי הלב, כדי לעוץ עצה טובה ליהודי בצערו: “מים עמֻקים עצה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה”. במובן מסוים, גם התבונה הזו היא בגדר של ‘עולם הבא’ – עולם הבא תמיד אל תוך עולמנו הנוכחי, ומאיר את ההווה באור יקרות.