סיפורי צדיקים

 הרה”ק מקאמינקע זצ”ל סיפר: פעם אחת בא לפני הבעל שם טוב זצוק”ל עני ואביון מדוכא אודות ישועה, ואמר לו הבעל שם טוב זצ”ל כי ילך תחת גשר פלוני ושם תתמלא בקשתו וימצא אוצרות זהב וכסף.

והלך שמה ופשפש ולא מצא, ופגע בו חייט עני ושאל אותו מה ביקש, ואמר לו דברי הבעל שם טוב זצ”ל – אבל לריק יגעתי ולא מצאתי. השיבו החייט: הלא גם אותי ציווה הבעל שם טוב לילך למקום פלוני (וזה היה בית האיש אשר ביקש האוצר תחת הגשר) ושם תחת התנור אמצא אוצר טוב, אבל מתרשל אני בכך לילך שמה ולחתור מחתרת בבית איש אחר.

ויהי כאשר שמע האיש הלז את דברי החייט, דימה בנפשו: הלא הנני בעל הבית הלז, אלך לביתי ואבקש תחת התנור. וכן היה, שמצא אוצר זה. והחייט הנ”ל דימה בנפשו: הלא הנני פה אצל הגשר, ומה אכפת לי לחטט פה? אולי דברי האיש אשר אמר בשם הבעל שם טוב אמת הוא. וביקש יפה ומצא גם כן אוצרות טובות, ונתעשרו שניהם מאוד.

וכל אחד ואחד אמר לנפשו: הלא חברי היה לי הגורם לממון, ואיך אוכל לראות בעוני חברי אשר גרם לי לכל זה? ונתיישבו בדעתם כל אחד ואחד להוביל לחברו צרור זהב וכסף, וכן עשו. ובדרך כי פגעו איש את רעהו ונתגדל השמחה ביניהם, ולא ידעו מה לעשות עם צרורות כספיהם אשר היה אתם. והתיישבו בדעתם להתחתן זה בזה, כי לאחד היה בן ולהשני היתה בת, ונתנו המעות לנדן להבנים.

והרה”ק מקאמינקע אמר: מעשה הלז מסוגל לפרנסה, ולספרו בסעודות מלווה מלכה. ואחר המעשה שלא לספר שום מעשה, רק לומר שיר המעלות ולברך ברכת המזון. וכאשר סיפרו המעשה תיכף אמר הרה”ק שיר המעלות. ואמר הרה”ק הנ”ל שלפעמים כל אחד ואחד מוכן לישועה רבה ולא יכלו להשיג הישועה, רק איש את רעהו יעזורו.

[אוצר הסיפורים ג, אות טז – הובא ב’אור ישראל’ ביתר ביאור]

אוצר של יראת שמיים

מה ראה הבעל שם טוב לשלוח כל אחד להביא ממרחק לחמו, כשלמעשה נמצא אוצר תחת ידו של כל אחד מהם?

פעמים רבות אנו מוצאים שצדיקים ממשיכים ישועה – אך דורשים מאמץ מן האדם. אפשר להסביר שהמאמץ הוא כלי, שהצדיק מזכה את המבקש במצוות האמונה בו והשמיעה בקולו, ובה הוא זוכה לישועה. כך עשה לנו הקב”ה בצאתנו ממצרים – ערומים היינו מן המצוות, ונתן לנו את מצוות הפסח והמילה כדי שנזכה בהן לגאולה.

כשמסבירים כך, אפשר לומר בעומק יותר: שלא רק באוצר גשמי מדובר בסיפורנו, אלא בעיקר באוצר הפנימי, הלא הוא “אוצר של יראת שמים” – “אם תחפשנה ככסף וכמטמונים תבקשנה, אז תבין יראת הוי’ ודעת אלקים תמצא”. העניים אמנם ביקשו ממון בלבד, אך הבעל שם טוב נהג בהם טובת עין והדריכם אל העומד בשורש הממון, אל הנגיעה בשורש הפרנסה – התחושה הברורה שיד ה’ היא המסובבת את כל עניני האדם, ורק ממנה אנו ניזונים. זהו סוד כחו וסגולתו של המעשה הזה, המציג את מאמציו הרציניים כל כך של האדם להשתדל לפרנסתו באור מבודח משהו, ובכך מגלה מה חסר העני באמת – לא ממון, הנמצא תחת תנורו – אלא דעת אלקים ויראת שמים.

וכשהדברים אמורים ביראת שמים, ודאי חיוני הוא המאמץ האישי. “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”. החשש מפני ‘נהמא דכיסופא’ – לחם חסד המבייש את אוכלו, גדול בקניינים הרוחניים הרבה יותר מאשר בקניינים הגשמיים. ועוד: יראת שמים מוכרחה שתימצא דוקא בביתו וברשותו הקרובה של כל אחד ואחד. אין היא קניין חיצוני, הניתן להשגה מרשותו של אחר. “כי תהיו אתם ארץ חפץ” – בכל יהודי טמונים אוצרות של יראת שמים, המתגלים כאשר חופרים ומחפשים אחריהם.

לבד אי אפשר

שני העניים שלנו אינם דומים זה לזה, כל אחד מהם מגיב בצורה אחרת – הן לדברי הבעל שם טוב והן למציאות.  העני הראשון הוא עני ממש, אין לו לכאורה אפילו מקצוע. אולי לכן גילה בקרבו כחות ומרץ לקיים את דברי הבעל שם טוב, אף ששלחו למקום רחוק. לעומתו, החייט אדיש יותר. הוא אמנם נמצא במצוקה ומשום כך פנה אל הצדיק, אך ההוראה שקיבל אינה לפי כחו. דוקא “איש את רעהו יעזורו” – כפי שאמר אחד הצדיקים שצריך רבי כדי לקחת ממנו עצה איך לקיים את רצון ה’, וצריך גם חבר טוב – כדי שיחד יוכלו לקיים את עצת הרבי.

העני, עם כל מסירותו וזריזותו נזקק לחסדו של החייט, ששיתף אותו בעובר עליו מתוך רחמים והזדהות, ורק כך מצא את אוצרו. ואילו החייט, שממנו באה הישועה לעני, ודאי נזקק גם הוא למפגש. נראה שלא רק המידע חסר לו: גם המרץ שאחז אותו לחפור תחת הגשר, נולד בתוכו כתוצאה מן המפגש בעני, ובלעדיו לא היה מתעורר לפעול כלל.

את דברי הרה”ק מקאמינקע, לפיו יש במעשה הזה סגולה מיוחדת לפרנסה, נראה להטעים בעיקר חשוב המומחש בסיפור בצורה ברורה מאוד: “אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה”. העני חפר כמה שחפר מתחת לגשר, ובכל זאת טחו עיניו ולא מצא את האוצר. החייט, מצידו, יכול היה בתחבולה מסוימת לחתור בבית העני, אולם ההשגחה סיבבה שלא הסתייע הדבר בתירוצים מוצדקים.

עבור אנשים רבים מהווה מוצאי שבת זמן של נפש עגומה ולחוצה, שהרי מנוחת השבת חולפת לה והשבוע הבא כבר עומד בפתח. ומהו השבוע? אין הוא אלא מרדף בלתי פוסק: כל הזמן צריך להיות פיקח יותר מאחרים, זריז יותר, בוטח יותר – וכך להשיג יותר. לא שכולי עלמא תאבי בצע, אלא פשוט מניחים שאלו הם כללי המשחק. שבת עבורם היא יום מפלט, כאותם הנידונים בגיהנם – שבשבת הם נחים, ובמוצאי שבת הם שבים לסבלותיהם.

אך אם אין אדם נוגע במוכן לחברו, משמע שהפרנסה אינה הפקר. כולם ניזונים משולחנו של הקב”ה, וכל אחד מקבל את מנתו ישירות מידו. אין ביד בשר ודם למנוע פרנסה ואין בידיו להשפיע אותה – “לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר”. כשלא מבזבזים כחות בהבל ובתהו, פנויה הנשמה לשמוע ולהבין מה ה’ אומר לה, איך הוא מדבר דוקא אליה ואיך הוא שולח לה את הראוי לה.