סיפורי צדיקים

שמעתי מחותני הגאון רבי אהרון ברנשטיין זצ”ל, ששמע מהרה”צ ר’ מרדכי צבי שמרלר זצ”ל, ששמע מפה קודש הרה”ק  ר’ דוד צבי חן (הרד”ץ) מטשרניגוב זצ”ל:

כ”ק אדמו”ר האמצעי זי”ע שאל פעם את אביו הקדוש רבינו הזקן זי”ע, שיאמר לו איזו הפלאה על רבו הקדוש המגיד זי”ע. והשיבו, כי הרב המגיד היה ממש מרכבה לא”ס: כאשר היה מזיז ידו הימנית, היה מרים את דרועא ימינא היא מידת החסד דלמעלה, וכאשר היה מגביה את ידו השמאלית היה מרים את הדרועא שמאלא, מידת הגבורה שלמעלה!

שאלו עוד: ומה כבר היה הבעל שם טוב? וענה: משהו אחר לגמרי!

[זכרונם לברכה]

מדרגתו של המגיד, אודותיה מדובר בתחילת הסיפור, היא לא דבר של מה בכך. למעשה, הביטוי “מרכבה לאין סוף” שייך לאבות הקדושים עצמם! הביטוי הזה משקף את הביטול העצום שלהם לקדוש ברוך הוא: לא היה להם שום רצון עצמי זולת רצון ה’, והרצון הזה פעל בהם אוטומטית – בלא צורך במחשבה מודעת או תיווך כל שהוא. על כך תמה האדמו”ר האמצעי: אם זו מדרגת התלמיד, מה מדרגת הרב?

ואכן, אין בפי אדמו”ר הזקן מילים לתאר זאת. זוהי מדרגה שאין בה תפיסה והשגה, וניתן לקלוט רק ניצוצות ממנה. סיפורים רבים סופרו בפי צדיקים, ובכולם נשזר אותו עיקרון: אין בכח איש להשיג באמת, מי ומה היה הבעל שם טוב. כך למשל מסופר, כי  פעם אחת בשמחת תורה, ישבו אדמו״ר הצמח צדק וחסידיו על רצפת בית הכנסת והתוועדו, וישתו יי״ש בכוסות. ודיבר אדמו״ר הצמח צדק אודות המאורעות שיתרחשו בביאת משיח. ויאמר הצמח צדק: ״כאשר משיח יבוא, יהיה כל בעל הבית כמו ר׳ וואלף מזיטאמיר (מתלמידי המגיד). מה היה בעלבית׳שקייט של ר׳ וואלף זיטאמיר? שהי׳ בכל ערב מכבד את חצרו ואח״כ סוגר את שער החצר וסותם עם נייר מלמטה שחזירים לא יכנסו״. וישאלו החסידים את הצמח צדק: ״ואיך יהיה ר׳ וואלף זיטאמיר״? השיב הצמח צדק: ״יהיה כמו הבעש״ט״. וישאלו מאיתו: ״ואיך יהי׳ הבעש״ט״? ויאמר הצמח צדק: ״אה, הבעש״ט…״. והראה בידו כמפליא בהפלאתו.

גם נכדו רבי ברוך, שנודע בשררה והמלכות שנהג, התבטל לחלוטין בפני מעלת סבו: אצל הרה”ק ר’ ברוך  ממעזבוז ישב אברך אחד, תלמיד חכם וירא שמים, למען ילמד שם תורה ועבודת ה’ על פי דרכי החסידות של זקנו הק’ הבעש”ט, והיה מתאבק בעפר רגלי רבו, ונסע עמו בכל הנסיעות שנסע. פעם אחת כשנסע עם רבו הק’ בחזרה למעזבוז, עלה בדעתו: במה היו יכולים עוד להיות יותר ויותר גדולים נפלאות ונוראות של זקינו הבעש”ט ז”ל, שכל העולם מהללים ומשבחים אותו? ויפג לבו להאמין שיוכל להיות איש שיעלה על רבו הק’.

בנסעם קרוב לעיר נצרך האברך לנקביו וירד מן העגלה ונכנס אל היער הסמוך לעשות צרכיו, והרבי ר’ ברוך צוה לנסוע הלאה. וכשיצא האברך מן היער ולא מצא את העגלה, הלך ברגליו אל העיר. בינתים התחיל לרדת גשם שוטף עד שכל בגדיו נרטבו… כשבא אל העיר, נכנס לבית אחד לנוח מעט ולהתחמם, וראה שזקן אחד יושב ולומד גמרא בהתמדה ולא הרגיש בכניסת האברך. והאברך לא העיז לגשת אליו עד שהפסיק הזקן את למודו וירא את האברך. וישאלהו מאין אתה? ויאמר: ממעזבוז אני ונסעתי עם הרבי ר’ ברוך. וישאלהו: מי הוא הרבי? אינני מכיר אותו, ולא שמעתי ממנו לעולם. ויאמר האברך הלא הוא נכד הבעש”ט הק’. ויען הזקן: אמנם את הבעל שם טוב הקדוש הכרתי היטב. אבל את נכדו אינני מכיר. ואספר לך כמה גדול היה כח הבעש”ט: הנה כשבא הבעש”ט לגור במעזבוז וכל העולם רצו אליו, אני לא הייתי להוט ללכת כי לא רציתי להפסיק מלמודי. ואפילו כששמעתי מאנשים שמפליגים מאוד בשבחו ובנפלאותיו, לא רציתי לבטל מלמודי ללכת אליו.

פעם אחת במוצש”ק היה החום גדול מאוד, ואחרי שישבתי ולמדתי לא יכולתי לסבול את החום, קמתי ויצאתי החוצה לשאוף אויר צח. ובלכתי כך נבוך ברעיונותי. הביאוני רגלי סמוך לבית הבעש”ט, אמרתי אסורה נא ואראה את האיש שתהלתו נודע בקהל עם. נכנסתי ראיתי את הבעש”ט יושב על כסאו, ומסביב עוטרים אותו מחנה של נשים שמספרות לו את צרותיהם, והוא עונה לכל אחת ואחת.

אמרתי בלבי: עכשיו, שאדם צריך לעסוק בתיקון חצות ובלימוד התורה. הוא עוסק בשיחות נשים ובהבלים?! הלכתי משם ועברתי דרך בית המדרש שלו, ונכנסתי. וראיתי איש אחד עומד לפני התיבה ומקונן מנהמות לבו בתיקון חצות, והדבורים יצאו מקרב לב, בנעימה קדושה ובמתיקות רב. ורציתי לראות מי הוא האיש והסתכלתי בפניו, וראיתי שזהו הבעש”ט. רצתי בחזרה אל הבעש”ט ומצאתיו יושב ועוסק עם הנשים כמקודם. ולא האמנתי למראה עיני, ורצתי הלוך ושוב מהבעש”ט אל ביהמ”ד. ומביהמ”ד אל הבעש”ט – ומצאתי אותו פה יושב ועוסק עם הנשים, ופה עומד בביהמ”ד ואומר תיקון חצות בבכיה. ונפלאתי על המראה מאוד. ונוכחתי כי לא לחנם קוראים אותו בעש”ט.

 אחרי זה קרה לי מקרה רע. שבכל פעם שאמרתי שמע ישראל עמד לנגד עיני צורה לא טהורה. והיה לי מזה צער גדול. וקבלתי עלי תעניתים והפסקות. ולא הועילו כלום. ובעל כורחי נכנסתי אליו וספרתי לו את כל מה שקרה לי. ויאמר אלי:  אם כן, תקבל עליך תענית הפסקה אחת משבת לשבת. הלכתי לביתי ועשיתי כדבריו. ובליל מוצאי שבת קודש לא אכלתי כלום. ובבוקר יום ראשון, כשקמתי משנתי נתגברה עלי תאות האכילה עד מאוד. והיתה לי חולשה גדולה. וחשבתי שבשום אופן לא אוכל לקיים את התענית כי הרעב גבר עלי מרגע לרגע. וגמרתי בדעתי שהנני מוכן למות. וכאשר אך הסכמתי זאת בלבי, תיכף הרעב סר ממני והרגשתי שבע כאלו אכלתי סעודה טובה. וכן היה בכל יום. בבקר הייתי רעב מאוד עד יציאת הנפש. וכאשר התאפקתי וגברתי על רעבוני הלך ממני הרעבון אחרי שהסכמתי למות ברעב. בליל ש”ק אכלתי סעודת שבת, ותיכף סר מעלי הציור הלא טוב ומאז מחשבותי הם זכים וטהורים. והבנתי כי כל זה פעולת הבעש”ט הק’ ונדבקתי בו מאוד. כשסיים הזקן את דבריו הבין האברך כי רבו הק’ עשה סיבה זו, שישמע מהזקן את גודל קדושת הנפלאות והנוראות של הבעש”ט ז”ל, כדי שיבין שכל הנפלאות שראה אצל רבו הק’ לא הגיעו למעשי הבעש”ט הק’.

אך בכל זאת, כדי לנסות להתחקות אחרי הצדיק, נציע כאן ביאור על מעלתו היתרה של הבעל שם טוב: אם המגיד היה מרכבה, בבחינתם של האבות הקדושים, הרי שהבעל שם טוב הקדוש היה בבחינת משה רבנו – שלא קם נביא כמוהו לפניו ולאחריו. משה רבנו היה גם הוא בטל לחלוטין לאלוקות, אך לא היה זה ביטול של “מרכבה” כאבות, אלא משהו אחר: “ותמונת ה’ יביט”.

מה פירוש הדבר? הלא למשה עצמו אמר ה’ כי “לא יראני האדם וחי”? אך בחסידות מסבירים זאת, כי משה ראה את העולם באותה התמונה בה רואה אותו ה’. משה מזדהה איתו באופן מוחלט, ולא רק ככלי שרת בידיו – אלא כמביט מבעד לעיניו, ומדבר בשמו באופן שלא יכל לדבר אף נביא.

על כן אמרו הצדיקים, כי בעוד אחרים יכולים לפעול “פתיחת צינורות השפע” שנסתמו בעוונות האדם, הבעל שם טוב לבדו יכל לברוא צינורות חדשים יש מאין, ולשנות את שורש נשמתו של העומד מולו. אמנם זכו הצדיקים הגדולים (כמגיד ותלמידיו), והיו למרכבה לקב”ה כפי שהוא “אחרי הצמצום” – אך הבעל שם טוב היה מאוחד עם האין סוף הפשוט שלמעלה מכל צמצום והגדרה.