סיפורי צדיקים

רבי אברהם חיים נאה נולד באייר תר”ן לאביו רבי מנחם מענדל ואמו מוסיא, מראשי קהילת חב”ד בחברון. אביו היה הדור הי”ג בשושלת רבנים, וסבו מצד אמו היה ‘חוזר’ ושד”ר אצל הצמח צדק. הגרא”ח למד בעיקר אצל אביו ואצל דודו, ר’ שלמה לייב אליעזרוב, והיה בן בית אצל ה’שדי חמד’, רבה של חברון. כבן ט”ו נשא את הרבנית דבורה, ולאחר שנה עבר להתגורר וללמוד בירושלים. בגיל ח”י בא לראשונה לליובאוויטש כששמו הולך לפניו: ר’ איצ’ה מתמיד ערך לכבודו התוועדות, והרש”ב ביקש שישאר שם כראש ישיבה. הגרא”ח ביקש את הסכמת אביו, אך זה אמר שאיננו יכול להרשות לו זאת – וכך חזר הגרא”ח לירושלים. בתרע”א יצא לשנתיים לשליחות בבוכרה, שם פעל רבות, ועם פרוץ מלחמת העולם גלה למצרים – יחד עם נתינים זרים רבים שהגלה השלטון העות’מני. גם שם פעל לחיזוק היהדות, הדפיס ספר הלכות בערבית והיה נערץ על יהודי המקום. כשחזר לירושלים התגורר בשכונת הבוכרים, והתמסר לחיזוק ההלכה. הוא העמיק ובירר את פסקי אדמו”ר הזקן בשו”ע ובסידור, וכתב את “לוח כולל חב”ד” עם דינים ומנהגים על פי הפסיקה החב”דית. התפרסם במיוחד בכך שביסס את המסורת על שיעורי ומידות התורה, מול שיטת החזון אי”ש שנטה להגדלת השיעורים. חייו היו קצרים ומלאי תלאות: אשתו הראשונה נפטרה בצעירותה, ובנו נרצח בפרעות תרצ”ט. למרות הנדודים והצרות, מסופר כי היה איש שמח – אפשר היה לשמוע אותו מתקרב ממרחק, כשהוא מנגן ושר לעצמו. נפטר בכ’ תמוז תשי”ד, בגיל שישים וארבע, ונטמן בהר המנוחות.

בשנת תרע”א, כשהיה הגרא”ח בן 21 שנה, יצא את ארץ-ישראל לכיוון בוכרה – בעקבות דודו הגאון רבי שלמה לייב אליעזרוב זצ”ל, שפעל שם רבות. “בבוכרה”, מספרות הבנות, “היה מצב היהדות קשה מאוד. הבורות שלטה שם והיה צורך בפעילות רבה בקרב בני הנוער והמבוגרים. רבי חיים הגיע לבוכרה בדרך לא חוקית ושהה שם ללא אשרה, ותוך זמן קצר הצליח להשתלב היטב בקרב בני הקהילה היהודית שם, והפך לרבם הבלתי-מוכתר. אבא שהה שם רק שנתיים, אבל הספיק לפעול רבות”.

בתקופה הזו עבד על החיבור הראשון שלו ‘חנוך לנער’ – ספר שנועד לסייע לנערים שהגיעו לגיל בר-מצווה והיו צריכים ללמוד הלכות התפילין. את הספר כתב רבי חיים בערבית-בוכרית מדוקדקת, אחרי שהייה של חודשים ספורים בבוכרה. “הוא למד את השפה מתוך חומש מתורגם לבוכרית”. הוא לבש את הבגדים של יהודי המקום, והפך להיות חלק מהם. את הספר ‘חנוך לנער’ נסע אבא להדפיס בוורשה, וגם לשם נסע עם הבגדים המסורתיים של יהודי בוכרה. הוא סיפר לנו תמיד, שבוורשה פגש את אחד מחבריו שלמדו עמו בישיבה בירושלים. החבר לא האמין למראה עיניו כשראה אותו בתלבושת בוכרית וחשב שהוא מהתל בו.

בליל שבת אחד הלכנו הביתה. בדרך ראינו יהודי בוכרי עם בנו. כשהם ראו את אבא מרחוק מיהרו להדביק אותנו, ואותו יהודי פנה לאבא: ‘חכם חיים, הילד הזה הגיע בזכותך לעולם’. הסתבר, שכשהיה אבא בבוכרה פנה אליו אותו יהודי, שהיה חשוך-ילדים, וביקש ברכה. אבא עזב את בוכרה ובכל התקופה מאז לא פגש באותו יהודי, אשר בינתיים הקים משפחה לתפארת עם כמה וכמה ילדים.

[מתוך ראיון עם בנותיו של הגרא”ח]

הגרא”ח נאה מהווה דוגמה מובהקת לתלמיד חכם שהתקבל כמעט בכל תפוצות ישראל – מבוכרה ומצרים ועד רוסיה והונגריה. שיעוריו, שהתבססו על מנהג ירושלים, זכו לברכת גדולי ירושלים מכל החוגים ונעשו לפסיקה המקובלת. אפילו החזון אי”ש, בר הפלוגתא שלו, העריך מאוד את גדלותו בתורה. בד בבד, היה הגרא”ח חסיד חב”ד בכל נפשו – הוא עמד בראש ישיבה בירושלים, שפעלה להפצת החסידות בקרב אלה שלא הכירו אותה; נסע לליובאוויטש פעמים רבות; והיה לאחד מהראשונים שהתקשר בלהט אל הרבי מליובאוויטש, גם כשהיו בירושלים חסידי חב”ד שהיססו מלעשות זאת. כאשר חתמו בירושלים על כתב המבקש מן הרבי לקבל עליו את הנשיאות, התעקש שיכתבו בראש המכתב את תארי הכבוד המקובלים – באומרו: אצלי הוא כבר רבי! יתכן שתמיכתו של תלמיד חכם בשיעור קומה כזה, השפיעה אף על ההחלטה שקיבל הרבי.

גם בכתביו ניכרת ההתקשרות אל אדמו”ר הזקן, שלכתביו התמסר במיוחד. הוא היה נוהג לומר, כי בשולחן ערוך הרב טמונים “לומדי לומדות”, וכאשר מתייגעים ומעמיקים מגלים סוגיות שלמות המקופלות במילים בודדות. גם בפסקי הסידור עסק הגרא”ח, כשהוא מברר את צדקתם ומעמיק בהם. ומעניין, כי גם לעיסוקו במידות ובגודלם המדויק יש מקור בדברי אדמו”ר הזקן: “לפי שהמצוות ניתנו לנו על ידי התלבשות במידת גבורה וצמצום… רוב המצוות יש להן שיעור מצומצם”. ואכן, כך מספרות בנותיו של רבי אברהם חיים:

כשהיה אבא עסוק להוציא את ספרו ‘שיעורי תורה’, התעסק בעניינים האלו ללא הרף. בכל שעות היום, היה אבא עסוק במדידת חפצים שונים. אני, כילדה קטנה הייתי הולכת להביא לו את המשקל מהצורף. הוא אמר לי להביא משקל דווקא ממנו, כיוון שלצורף יש משקל כמעט אבסולוטי. שכן הוא שוקל בו חלקיקי זהב קטנים מאוד. ובמשקל הזה הוא היה שוקל כל מיני חפצים. על השולחן בחדר שלנו, שעליו היה אבא יושב ולומד, לא היה מקום אפילו לגפרור. על חצי מהשולחן עמדו הספרים של אבא, ועל החצי השני עמדו משקולות שונים, ביצים גדולות וקטנות וסוגים שונים של זיתים”.

אבא היה קורא גם לאנשים שונים והיה מודד להם את בהונותיהם ואת אורך כף-ידם, כדי לבדוק את הדעות השונות בהתאם למציאות כיום. מלבד זאת, כשהיה אבא בבית הכנסת הוא היה מודד תמיד את אורכן של הציציות. פעם אחת כשמדד למישהו את ציציותיו בשבת, אמר לו הלה: ‘הרי זו מדידה, ואסורה היא בשבת!’ אבל רבי חיים ענה לו מיד: ‘זוהי מדידה של מצווה ומותר לעשותה בשבת!'”

“כשהגיע אבא לבני-ברק”, מספרת אחת מהן, “הוא הגיע לבקר את החזון איש, והחזון איש צעד לקראתו כמה בלוקים, כדי לקבל את פניו. החזון איש מאוד העריך אותו, למרות שהוא חלק עליו בעניינים מהותיים”.