סיפורי צדיקים

רבי יצחק מאיר אלתר נולד בתקנ”ט לרב ישראל רוטנברג, רבה של מגנישוב. בצעירותו היה מתלמידי המגיד מקוז’ניץ ובנו רבי משה, ולאחר מכן התקרב לרבי שמחה בונים מפשיסחא ולממשיך דרכו הרמ”מ מקוצק. בשנותיו האחרונות, לאחר מות הרבי מקוצק, עבר לעיירה גור הסמוכה לוורשה, שם הקים את חסידות גור. נישא לפייגא, אחות אשתו של הרבי מקוצק, ולזוג נולדו  שלושה עשר ילדים. כמעט כולם, למעט בתו אסתר, מתו עליו בחייו. לאחר מות כלתו אסתר ובנו רבי אברהם מרדכי, גידל את נכדו רבי יהודה ליב, ה”שפת אמת”, שהיה לאדמו”ר ארבע שנים לאחר פטירתו. כמו כן גידל את נכדו רבי פינחס מנחם אלעזר יוסטמן, ה”שפתי צדיק” מפילץ.  היה נשיא קופת רבי מאיר בעל הנס – כולל פולין, ועשה רבות למען תושבי ארץ ישראל. העריך מאוד את הלימוד בעיון, אך לא זנח את הבקיאות ודרש מתלמידיו לדעת לפחות עשרים דפי גמרא בעל פה. בנוסף לגדולתו בתורה, התפרסם הרי”מ בשתדלנותו לטובת יהודי פולין, יחד עם רעו רבי יצחק מוורקא. נפטר בכ”ג באדר תרכ”ו בגור, ושם מנוחתו כבוד.

הגאון הצדיק מגור, בעל “חדושי הרי”מ”, היתה לו הרגשה נפלאה להבחין בכל דבר מאכל אם יש בו נדנוד של חשש אסור, אפילו אם מצד הדין הוא כשר. פעם אחת היתה איזו שאלה על עוף שנתבשל בביתו, והלכה המשרתת לשאול את הרב, שהורה כי העוף כשר. המשרתת היתה חדשה, ולא ידעה מנהגו של הצדיק שלא לאכל משום דבר שהורה בו חכם, ולכן לא ספרה כלל לאנשי הבית שהיתה איזו שאלה על העוף.

כשהמשמש של הצדיק הביא את הקערה עם התבשיל לפניו, נתן הצדיק את עיניו בהקערה, הסתכל קצת, וציווה להסירה מן השלחן ולא רצה לטעום. הלך המשמש אצל הרבנית להיוודע מה קרה כאן, ושניהם הלכו אצל המשרתת, שספרה להם את המאורע.

מעשים כאלה קרו לרוב, והצדיק אמר פעם, וודאי אתם חושבים כי זהו ענין השייך לרבי. אין הדבר כך, וכל איש ישראל אם ירצה יוכל להרגיש אם לבו נותן לו לאכל דבר זה אם לא. והוא שאמר הכתוב “ובין החיה הנאכלת” כלומר, הנתנת להאכל (‘וואס עס לאזט זי עסן’)”, “ובין החיה אשר לא תאכל (וואס עס לאזט זיך ניט עסן)”.

פעם אחרת אמר לחסידיו, דעו שאין בזה שום מדרגה כלל, וכל אחד מכם יכול בנקל להשיג הרגשה זו. כך לִמדנו בפשיסחא הצדיק רבי בונים ז”ל, והוא בדוק ומנסה, קודם שהאדם נותן לתוך פיו שום דבר מאכל או משקה יקבל על עצמו בהחלטה גמורה ובלב שלם, שאם יש, חס ושלום, איזה דבר אסור בהמאכל או בהמשקה, מוטב לו שיחנק בבליעה זו. ואז מודיעים לו מהשמים על ידי הרגשה ברורה שימנע מלבלוע אותו דבר.

סיפור דומה לסיפור שלנו, מסופר בחב”ד על ר’ שמואל מונקעס, מגדולי חסידי אדמו”ר הזקן.באחת ההתוועדויות הגדולות, בימי נשיאותו הראשונים של רבינו הזקן, הביא החסיד ר’ נתן השוחט ריאה מטוגנת לאכילה. בהתוועדות נכח גם החסיד ר’ שמואל מונקעס, שהיה נחשב ל’שובב חסידי’. לא שמעוהו אף פעם מדבר בלימוד בנגלה או בחסידות, או מתפלל תפילה ארוכה, חב”דית. תמיד היה שמח וטוב לבב, ובכל התוועדות חסידית היה הוא השמש, להביא משקה ולחלק את קינוח הסעודה.

כשהביאו את הריאה המטוגנת מר’ נתן השוחט, מסרו אליו את הקערה שיחלק לנוכחים. הוא היה מרוצה מאוד, רקד הרבה, עשה קונצים עם הקערה, אך לתת משהו ממנה – זאת לא. כעבור זמן, החליטו האברכים לקחת בכוח הזרוע. כשר’ שמואל ראה זאת קפץ ממקומו, זרק את הקערה ותוכנה אל המים המלוכלכים, ויצא בריקוד קוזאקי שמח.

כולם נרעשו על ה’בל תשחית’, והחליטו לקיים בו ‘פסק’ (סך מכות קבוע מראש). בשמעו זאת קפץ ר’ שמואל במהירות על השולחן, וחבורת האברכים נתנה לו ביד רחבה. כשסיימו ירד מהשולחן בקור רוח, והלך לחפש תחליף לריאה. השעה הייתה כבר אחרי חצות הלילה, ובכל זאת מצא אחד מתושבי ליאזני, וקיבל ממנו קערה גדולה עם כרוב כבוש. הוא שב לבית המדרש בריקוד שמחה והעמיד את הכרוב על השולחן, והאברכים, שרצו לטעום מהריאה המטוגנת, הסתכלו עליו בעין לא טובה…

פתאום התפרץ הקצב פנימה בצעקה: “יהודים! אל תאכלו את הריאה, היא טריפה”! כולם נדהמו, והתברר שהקצב היה בכפר, ואשתו נתנה לאשת השוחט ריאה טריפה במקום הריאה הכשרה. כשהקצב חזר מהכפר והתבררה לו הטעות המרה, רץ מהר לביתו של ר’ נתן השוחט, שם נודע לו שהריאה נלקחה לבית המדרש של הרבי.

כשזקני החסידים שמעו זאת, קראו לר’ שמואל מונקעס ושאלוהו: “מה לך ולמופתים ורוח הקודש?”. בראש ובראשונה גזרו עליו ‘פסק’, וברגע כמימרא נשכב על השולחן. אך כעת עומדים מסביבו לא האברכים אלא זקני החסידים. הורו לו הזקנים לרדת מהשולחן, ולספר כיצד ידע שהריאה הייתה טריפה.

“לא ידעתי דבר”, אמר ר’ שמואל מונקעס. “כשהייתי בפעם הראשונה אצל הרבי ב’יחידות’, הסכמתי בליבי שלא לרצות בשום דבר גשמי טעים. כשהביאו את הריאה רציתי מאוד לאכול ממנה, ובראותי שגם הקהל משתוקק לכך, החלטתי שבודאי יש כאן איזה איסור, כי לדבר היתר אין כוח מושך כזה, כפי שהרבי אומר “ורב תבואות בכוח שור” – כוח המושך של הנפש הבהמית חזק מכוח המושך של הנפש האלוקית, שהיא בחינת אדם. ולכן זרקתי את הריאה למים המלוכלכים”.

הפרטים הכלליים של שני הסיפורים דומים: מטבח כשר למהדרין, תקלה לא ידועה וחוש רוחני מפותח החושף אותה. אך כאשר מתבוננים בתנועות הנפש של שני הגיבורים, מתברר כי הסיפורים הפוכים בתכלית. בעוד ר’ שמואל מונקעס משתוקק לאכול מן הריאה, וכך מבין שהיא טריפה, החידושי הרי”ם יודע זאת מתוך הרגשת סלידה ומחנק. מה שורש ההבדל בין התחושות?

ר’ שמואל מונקעס, החש תאוות יתר ונמנע ממנה, מצביע בכך על תיקון הרצון שבנפשו (“רישא דאריך”, בלשון הקבלה) – “הסכמתי בליבי שלא לרצות בשום דבר גשמי טעים”. מתוך בירור רצונותיו, יכול האדם להרגיש ולדעת מה מותר לאכול ומה יש להשליך.

הרבי מגור לעומת זאת, רצה לאכול את המרק, ולפי גרסה מסוימת אף ניסה מספר פעמים. אך למרות זאת, הרגיש שאיננו יכול לאכול – “החיה אשר לא תאכל”. זהו תיקון התענוג בנפש (“רישא דאין” בלשון הקבלה). במסירות נפשו מסר הרבי את כל תענוגו לה’, עד שיש לו תענוג רק מן הקב”ה. ממילא, דוחה אותו עד כדי מחנק, מרק שאינו כשר בתכלית, ואינו לשם ה’.