מכון גל עיניהחת"ם סופר | הוא אמר שלושה דברים
רבי משה סופר (נודע על שם ספרו, חידושי תורת משה סופר) נולד בשנת תקכ"ג בפרנקפורט דמיין, כבן בכור לרבי שמואל ומרת רייזיל. בגיל שש למד תורה אצל רבי משולם זלמן חסיד, ובגיל שבע כבר חידש חידושי תורה משלו. בגיל תשע למד אצל רבי נתן אדלר בפרנקפורט, רבו המובהק, אצל רבי פנחס בעל ההפלאה ואצל רבי טיבלי שייער במיינץ. בתקמ"ו הלך בשליחות רבו לפרוסניץ כדי להפיץ את תורתו בעולם. שם נשא לאשה, בשנת תקמ"ז, את שרה מלכה בתו של ר' משה ירוויץ ונעשה לראש הישיבה של העיר. בשנת תקס"ז התמנה לרב בפרשבורג, שהייתה הקהילה הגדולה והחשובה בהונגריה, שם המשיך להרביץ תורה בישיבה גדולה אליה הגיעו תלמידים מארצות רבות שמספרם הגיע ל500. חמש שנים אחרי שהגיע לפרשבורג מתה אשתו הראשונה, והוא נישא למרת שרה-סריל, אלמנת ר' אברהם משה קלישר ובתו של רבי עקיבא איגר. ממנה נולדו כל ילדיו, ארבעה בנים ושבע בנות. בשנת תקצ"ב נפטרה שרה-סריל, ולאחר מספר שנים נשא הרב משה סופר את אלמנתו של רבי צבי הירש הלר מאלט-אופן שבהונגריה. בפרשבורג שימש רבי משה כרב המחוז וכראש הישיבה כ33 שנה – עד פטירתו בכ"ה בתשרי ת"ר. תלמידיו הקימו ישיבות בכל רחבי הונגריה ושמשו ברבנות בקהילות שונות, וגם תלמידי חכמים ידועים העריצוהו והקנו לו מעמד הלכתי מיוחד. יהודים מקהילות רבות במרכז אירופה פנו אליו בשאלות איסור והיתר ועניינים אחרים, ופסקיו התקבלו בקהילות הונגריה בפרט, וקהילות ישראל בכלל.
שלשה דברים אמר על עצמו החתם סופר:
הראשון: מיום שעמדתי על דעתי (כנראה בגיל צעיר מאד, אפילו כילד) לא עבר יום בחיי שלא חדשתי בו חידוש תורה.
השני: מעולם לא היתה לי מחשבה זרה בתפלה.
והשלישי: אף דרשה שדרשתי ברבים (וכידוע דרש פעמים רבות מאוד – כראש ישיבה, רב עיר, פוסק ומנהיג) לא היתה לי זחיחות הדעת מהדרשה שאני דורש.
שלושת הדברים הללו יוצרים תמונה של אדם בסדר גודל שאינו מוכר לנו. מי מאיתנו יכול להשתבח בתכונות ובמעשים כאלה?! אבל בכל זאת, יש בכך לעורר גם אותנו לדבוק בדרכיו. מה אנו יכולים לעשות כדי ללמוד ממנו?
מבואר בספר התניא, שלכל יהודי ישנו משהו לחדש בתורה על כל רבדיה. עד כדי כך חשוב הדבר, שעל אדם שלא חידש את כל חידושי התורה שלו לחזור לעולם פעם נוספת, עד שיחשוף את אוצרות התורה של נשמתו. בפרט הדברים אמורים בדורנו, כשזכינו לחיות כציבור בארץ ישראל: עלינו לחדש חידושי תורה הממליכים את ה' עלינו, ומאחדים את עם ישראל תחתיו. חשיבותם של חידושים אלה גדולה במיוחד, וכך עשה החת"ם סופר שחידושיו הפכו להלכות פסוקות שהתקבלו על כל עם ישראל.
יתכן שגם התפילה הזכה של החת"ם סופר, נבעה במישרין מחידושי התורה שלו: לאנשים כערכנו נדמה הדבר כמשימה בלתי אפשרית, אך כאשר מחדשים בתורה בכל יום, התורה עצמה שומרת על האדם מן המחשבות הזרות.
אולם לא כל חידוש מסוגל לכך. "אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה", ולא מתוך פלפול. התפילה מתוך פלפול עשויה להיגרר למחשבה עליו תוך כדי התפלה, שהיא מעין מחשבה זרה ואף יותר מכך: המחשבה הזו יכולה להיות שורש למחשבות זרות של ממש. אך מי שמחדש חידוש אמת בהלכה, עיקר עניינו של החתם סופר, נשמר ממחשבות זרות בתפלה.
אך איך יכל החת"ם סופר לומר על עצמו את שלושת השבחים הללו? וכי אין זו לא גאווה פסולה? על כך עונה המשפט האחרון: מעולם לא היתה לי זחיחות הדעת מהדרשה שאני דורש.
כפי שמסביר רבי נחמן מברסלב, שנודע בעצמו ב'התפארות דקדושה' שלו, רק אדם עניו בתכלית יכול להתפאר בלי שייגרם לו נזק מכך. דוגמה לכך הוא משה רבנו, שכתב על פי ה' את השבח "והאיש משה עניו מאוד" ואפילו אז נשאר כזה… ענווה אמיתית לא שוללת דיבור ברבים, אפילו בשבח עצמך כשהדבר נדרש.
בכלל, החת"ם סופר הצטיין בתוקף ובעוצמה של דרשותיו, ובכלל של הנהגתו. תוקף כזה ניתן לרכוש רק כאשר מכוונים באמת "למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמיים", כלשון רבי נחמן.
בהקשר לתוקף בו נהג החת"ם סופר מעודו, נביא לסיום סיפור שהתרחש כשהיה בחור צעיר בישיבתו של רבי נתן אדלר: