סיפורי צדיקים

^{רבי דוב בער, המגיד ממזריטש, היה תלמידו וממלא מקומו של הבעל שם טוב הקדוש, ובתקופת הנהגתו הצטרפו אל החסידות רוב מניין ובניין של גדולי הדור הבא. אף שבניגוד לרבו היה המגיד יושב אוהל מובהק, את תלמידיו שלח למקומות רבים בפולין וליטא, ואף לגרמניה הרחוקה (פיזית ורוחנית). החסידות שגשגה, ומטבע הדברים, גם ההתנגדות לה העמיקה. מסופר כי המגיד נפטר בעקבות המחלוקת העזה, כאשר כמה מתלמידיו השיבו מלחמה שערה והדבר עלה לו בבריאותו ולבסוף בחייו. בשנת תקל”ב פרצה במזריטש מגפה. ר’ זושא הביא את המגיד ובני ביתו לאניפולי, שם התגורר המגיד כשבעה חודשים עד ליום הסתלקותו בי”ט בכסלו תקל”ג. לאחר הסתלקותו, התפזרו תלמידיו ברחבי אירופה והפיצו את החסידות במקומם, בהניחם את יסודותיה של תנועת החסידות כפי שהיא כיום.}

פעם אחת, ישבו בליל שבת קדש החבריא קדישא של הרב המגיד הגדול ז”ל ממזריטש, וחזרו על תורת רבם המגיד. והרב הקדוש רבי אהרן מקרלין ז”ל, שהיה מגדולי תלמידי הרב המגיד, ישב אז בחדרו בפני עצמו ולחש דבר מה בשפתיו. פתאם נשמע קול דופק על הדלת, והקול קול המשרת של הרב המגיד ז”ל:

“היכן כאן הרב רבי אהרן? רבנו צוה שיפסוק מלומר שיר השירים, כי בשיר השירים שלו הוא מרעיש עולמות, ורבנו אינן יכול לישן משום כך”. וכשסיפר הרב הצדיק רבי הלל מפאריטש ז”ל מעשה זה, זלגו עיניו דמעות, ואמר: מזה נוכל לראית אפס קצהו מגדולת הרב המגיד ז”ל. שאף על פי שאמירת שיר השירים של רבי אהרן מקרלין ז”ל היתה מרעישה עולמות, בכל זאת היתה השינה של הרב יקרה יותר.

מסופר על האר”י הקדוש, שפעם אחת התנמנם מעט כדרכו בצהרי שבת קֹדש, ולאחר שהתעורר אמר: “לו הייתי מדבר כעת שמונים שנה רצופות, לא היו מספיקות כדי למסור את רזי התורה שהתגלו לי בשנתי”. אם היתה שינת הרב המגיד יקרה יותר מאמירת שיר השירים של רבי אהרן מקרלין, ודאי שאף לו, כרבינו האריז”ל, התגלו אז סודות עליונים. אולם אמרה אופינית של הרב המגיד יכולה לשפוך אור נוסף על אופי הלימוד שלו בשעת השינה:

ישנה משנה במסכת אבות, המלמדת כי “המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: ‘מה נאה אילן זה…’ מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו”. הרב המגיד מזכיר כי במקומות אחרים, האילן הוא משל לתלמיד חכם – כך שעל פי פירוש זה המפסיק ממשנתו מתפעל לא מן הנוף היפה אלא מעצמו – מה נאה האילן שאני… במחשבה זו הלומד “מפסיק ממשנתו”, כלומר מפסיק את הדבקות בה’, מתוך ובגלל משנתו וגאוותו בה. ואכן, הרב המגיד עצמו התהלך כל ימיו בדבקות עזה בה’ יתברך. תלמידו רבי זאב וולף העיד, כי אם היה חושש כי דבקותו נחלשה לרגע, היה פוסק מדיבורו באמצעו של עניין, מתבונן מעט ואז שב לדבר מתוך דבקות.

צדיק אמיתי עובד את ה’ גם בשעת השינה, וודאי שדבקותו הנצחית של הרב המגיד לא פסקה גם אז. אך אפשר אף לומר כי הדבקות שבשינה היתה נעלית יותר, מפני שהשינה מסלקת מהאדם את המודעות הרגילה, אצל צדיק כמגיד ממזריטש, חוסר מודעות כזה משמעו עליה אל שורש הנשמה, “למעלה מטעם ודעת”. להשלמת התמונה, נביא סיפור מפורסם נוסף – שחיבורו עם זה שלנו מוסיף גוון מיוחד לסיפור הראשון:

קודם שנעשה תלמיד של הבעל שם טוב, היה הרב המגיד גאון גם בנסתר דתורה, והיה מתפלל עם כוונות האריז”ל, והיה לו חבר שגם הוא עסק בענינים אלו. ולאחרי שהרב המגיד נעשה לרבי, אירע שנפגשו יחד, וכשעמדו להתפלל, סיים חבירו תפלתו משך זמן לפני הרב המגיד, ושאל אצלו חבירו לפשר הדבר, באמרו: הרי פעם היינו מתפללים ביחד, ומסיימים באותו זמן, ומה נשתנה עתה?

חבירו של הרב המגיד היה נוהג לעסוק בלימוד התורה במשך רוב השנה, וזוגתו ניהלה את העסק, ורק פעם בשנה היה מתבטל מלימודו במשך כמה שבועות, ונוסע ללייפציג אל ה”יריד” כדי לקנות סחורה, ואחר כך היה חוזר לביתו וממשיך לעסוק בתורה. ושאלו הרב המגיד: למה עליך לבטל זמן ולנסוע ללייפציג – הרי מוטב שתתבונן בהנסיעה, ותחשוב שהיום הנך פה, ומחר הנך שם, עד שתחשוב שהנך בלייפציג, ואחר כך תתבונן ותחשוב במהלך הנסיעה בחזרתך לביתך, וכך תערוך את הנסיעה במשך זמן קצר ביותר.

כאשר החבר שמע זאת, הביט עליו בתימהון, ואמר: ר’ בער, לא ידעתי שאתה בטלן גדול כל כך! מה תועיל מחשבתי – הרי עלי להיות בלייפציג בכדי להביא משם את הסחורה בפועל ממש!

וענה לו הרב המגיד: כן הוא בנוגע לענין הכוונות בתפלה: לא מספיק רק לחשוב ולכוין כעת הנני בעשיה או ביצירה וכו’, אלא צריכים להיות שם בפועל, כדי להביא את ה”סחורה”, ובשביל זה דרוש זמן ארוך יותר…

זוהי זוית נוספת של הדבקות בה התאפיין הרב המגיד: נוכחות שלימה ומודעת בכל פרט שהוא מכוון ולומד. בסיפור הזה, נוכח הרב המגיד אפילו בחווית השינה שלו עצמו – הוא מודע למעלת השינה שלו, מלמד על כך גם לאחרים, ובעצם מחזיק בשני הקצוות בו זמנית: נוכחות ומודעות בזמן של “למעלה מטעם ודעת”.

היכולת לישון באופן כזה, קשורה באופן מיוחד לחודש בו הסתלק המגיד – חודש כסלו. בספר יצירה, לכל חודש בשנה מוצמד חוש מיוחד. והנה, החוש המיוחד של חודש כסלו הוא חוש השינה! יום הסתלקותו, שהוא כינה באוזני אדמו”ר הזקן “היום טוב שלנו”, מבהיר היטב עד כמה קשור הרב המגיד לעבודת השינה הקדושה.