סיפורי צדיקים

הרב יצחק יעקב ווייס, המכונה על שם ספרו ה'מנחת יצחק', נולד בשנת תרנ"ב לאביו הרב יוסף יהודה. כבן חמש עשרה כבר התעטר בסמיכה מחכמים רבים, ביניהם ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש ורבי שמואל ענגיל בעל 'גליונות הש"ס'. אחר כך נעשה תלמיד לרבי שמעון גרינפלד ('שו"ת מהרש"ג'). נשא לאשה את בת הרב פנחס צימטבוים מגרוסוורדיין וכיהן כדיין בבית דינו של חמיו. בשנות השואה נמלט והתחבא בקלויזנבורג, ותולדותיו בימי המלחמה נדפסו בקונטרס "פרסומי ניסא" שנספחה לחלק הראשון של שו"ת מנחת יצחק. כאשר תמה המלחמה חזר לגרוסוורדיין לשמש כרב הקהילה הניצולה. בי' בכסלו תש"ה התאלמן. בשנת תש"ו נישא בשנית לבתו של רבי חיים דוד מוסלוי. עם השתלטות הקומוניסטים עבר לאנגליה בתש"ח וכיהן כאב בית דין במנצ'סטר, שם הוציא את ספרי השו"ת המפורסמים שלו והקים את "כולל הרבנים". בתשכ"ח זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית. בתש"ל עלה לירושלים לכהן בעדה החרדית כראב"ד. התפרסם כאחד מגדולי הפוסקים בדורו, ורבים מפוסקי הדור האחרון מביאים את דבריו ודנים בהם. נלב"ע בי"א בסיוון תשמ"ט ונקבר בהר הזיתים.

מעשה בראובן, שתבע את שמעון לפרוע חוב בסך חמשת אלפים דולר. ראובן הראה בבית הדין שטר חוב בחתימת ידו של שמעון, ושמעון הנתבע הודה שאכן היא חתימתו. אולם, הוא טען בתוקף כי מעולם לא לווה מראובן ולא כתב שטר הלוואה, ואיננו יודע מהיכן השיג הלה את חתימתו.

דברי הנתבע היו ניכרים כדברי אמת, ומאידך – לא ניתן היה להתעלם משטר חוב החתום על ידי הלווה. היה הדין נראה בעיני הדיינים כ'דין מרומה' המצריך חקירה ובדיקה, על כן הציעו הדיינים להביא את הדבר הקשה לפני רבנו ה'מנחת יצחק' זצ"ל. נערך דיון חוזר בנוכחותו, כשהתובע מיוצג על ידי טוען רבני ושולף את שטר החוב ואילו הנתבע מופיע לבדו ושוב מכחיש את השטר ומאשר רק את חתימת ידו.

כששמע רבי יצחק יעקב את טענות הצדדים שקע בהרהורים, ולאחר מכן נענה ושאל את הנתבע: האם היו לך קשרים מיוחדים עם התובע? ענה הנתבע: לא, מכיר אני את ראובן הרבה זמן, אולם לא היו לי קשרים מסוימים איתו – ובוודאי לא ענייני כספים.

ושוב שואל ה'מנחת יצחק': וחוץ מענייני כספים? האם היו לך מגעים נוספים עם ראובן? השאלת לו איזה ספר, וכדומה? שמעון קימט את מצחו בניסיון להיזכר, ולאחר מכן נזכר ואמר: כן, לפני מספר חודשים השאלתי לו ספר, וכבר החזיר לי אותו.

אם כן – הורה הדיין – מהר והבא את הספר הנה. ובינתיים, אני מכריז על הפסקה בדיון. הנוכחים תמהו: מדוע הבאת הספר מצדיקה הפסקה של חצי שעה בדיון על שטר חוב? אך כעבור חצי שעה, כשחזר שמעון והספר בידו, ביקש ממנו רבי יצחק לעיין בו.

לאט לאט החל לדפדף בין בתריו, עד שהגיע לעמוד הראשון. והנה – במקום שרגילים לרשום את שם בעל הספר, המקום חתוך… מיד נטל רבנו את שטר החוב, וראו כולם כיצד נגזר השטר מתוך הספר. הטוען הרבני נאלם דום, וראובן התובע הודה על מעללו: הוא גזר את העמוד הראשון מתוך הספר, ולאחר מכן הוסיף כמה שורות מעל לחתימה. הוא ביקש מחילה מה"לווה" ומרבי יצחק יעקב, באמרו: עם איש אלוקים כזה, חובתי להתפייס. כל הנוכחים התפלאו על החכמה שנתן אלקים בקרבו לעשות משפט.

[זכרונם לברכה]

דין מרומה

בסיפורנו, פועל ה'מנחת יצחק' על פי הכלל של "דין מרומה": אם בא לפני דיין דין תורה, והוא מרגיש כי יש בו רמאות – אסור לו לדון על פי הכללים הרגילים. חז"ל מזהירים את הדיין, כי אל לו לתלות את הטעות בעדים או בבעל הדין ולטעון: "עשיתי את תפקידי על פי הדין, והם אשמים בכל". יש לחקור את הדין גם באופן לא שגרתי, עד לבירור האמת.

במקרה שהדיין איננו מצליח לאתר את הרמאות, ביכולתו לסלק את עצמו מהדין. לעיתים ביכולתו אף להורות על זיכוי מלא של הצד המרומה (בדרך כלל הנתבע), באמצעות נתינת כתב האוסר על כלל הדיינים לדון בעניין. "מדבר שקר תרחק" – עליך להתרחק משקר, אפילו הוא שקר המושמע בפי אחרים.

מה הדבר מלמד אותנו, ככאלה שאינם יושבים בדין בדרך כלל?

עם עיקש תתפתל

הכלל של "דין מרומה", נועד לפתח בדיין חוש של פקחות. בלימוד הכללים והחוק ה'יבש' אין די, ולעיתים הליכה על פיהם תעוות את הדין. גם אנחנו, כאשר אנו נדרשים להכרעות בחיינו, נדרשים לשני "שופטי הנפש" – הנפש הבהמית והאלוקית – ונזקקים לפקחות כזו.

בשם הבעל שם טוב אף נמסר, כי "פקחות, שמחה, וזריזות במתינות, הן אצל חסידים מצוות דאורייתא", ומהלכות דין מרומה ניתן להבין מדוע: המצווה "מדבר שקר תרחק" מחייבת אותנו להיות פקחים, ולחוש ברמאות מבית מדרשה של הנפש הבהמית.

ומעניין, כי יעקב אבינו נקרא "איש תם יֹשב אהלים", אך מול לבן הרמאי הוא אומר "אחיו אני ברמאות". כאשר אנו פוגשים ברמאי, ובפרט כזה המשכנע אותנו לרמות את עצמנו, נדרש לנו חוש ברמאות – כמו זה שנקט בו ה'מנחת יצחק' בסיפור. כך ניתן לרמות את הרמאי, ולמנוע ממנו להוליך אותנו שולל.

קניא דרבא – וחטאתי נגדי תמיד

מקרה קלאסי של דין מרומה המופיע בגמרא, נקרא "קניא דרבא [הקנה של רבא]": אדם שתבע את חברו לפני רבא, אולם הנתבע הכחיש את החוב וטען שכבר שילם. אמר לו רבא: אם כן, הישבע לו שכבר שילמת! כשבאו להישבע, נשען הלווה על קנה ואמר למלווה: החזק את המקל בידך בשעה שאני נשבע, כי עלי לאחוז בספר התורה.

הלווה לקח את ספר התורה ונשבע, והמלווה התרגז ושבר בחמתו את המקל. לפתע נשפכו כל המטבעות מתוך הקנה החלול, ונמצא שאכן הנתבע נשבע באמת – אך תכנן לקבל אחר כך את הכסף…

כשה"בן איש חי" מתייחס לסיפור, הוא שואל: למה קוראים לספור "קניא דרבא" על שם הדיין, ולא על שם בעל הדין הרמאי?

תשובתו היא, שרבא הוא האחראי לנעשה בבית הדין. עליו היה מוטל לחוש ברמאות, ובהתרחשות המשונה של הבאת הקנה לבית הדין ומסירתו לנתבע. אם לא חש בכך, הרי שזו תקלה שלו – ולכן רשומה על שמו. אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, וכאשר הוא נוצר את הכשלון כרכושו האישי ומקיים "וחטאתי נגדי תמיד" – הוא יכול לעמוד על כך להבא, לחוש ברמאות הזולת ולא לרמות אף את עצמו.