סיפורי צדיקים

רבי יחזקאל לנדא נולד בשנת תע"ד, לרב יהודה סג"ל לנדא הלוי (על שמו קרא רבי יחזקאל לספרו, שו"ת "נודע ביהודה"), ולחיה בתו של רבי אליעזר, אב"ד בדובנא (על שמה נקרא ספרו על הש"ס צל"ח – ציון לנפש חיה). עד גיל אחת עשרה למד אצל רבי יצחק אייזיק סג"ל מלודמיר, ומגיל בר מצוה למד בקלויז בברודי. לצד לימודי הנגלה למד גם קבלה. בגיל 18 נישא לליבא בתו של ר' יעקב'קע מדובנה, התגורר תקופה קצרה בדובנא ולאחר מכן עבר לעיר ברודי. בשנים תצ"ד–תק"ו שימש כדיין בעיר ברודי ונאלץ לעזוב את העיר יחד עם שני דיינים נוספים (בעל 'מאיר נתיבים' ורבי גרשון מקיטוב גיסו של הבעל שם טוב). בשנת תק"ו התמנה לרב הקהילה ביאמפולי, ובתקט"ו קיבל את הרבנות בקהילת פראג, וכיהן בתפקיד זה עד פטירתו. נודע כאחד מגדולי האחרונים, וייסד ישיבה בה היה מוסר ארבעה שיעורים בכל יום, שניים בגמרא ושניים בשולחן ערוך. בשיטתו ההלכתית לא היסס להביע את דעתו, והעמיד כמה הקלות הלכתיות כנגד דעת רבנים אחרים, למשל בהיתר גילוח בחול המועד ובפרשת הגט מקליווא, שהסעירה את העולם הרבני בתקכ"ז. התנגד בתקיפות לתנועת ההשכלה שהחלה בזמנו, ואף מתנועת החסידות הביע הסתייגות, שכן ראה בה חידוש מסוכן. הרבה בתעניות וסיגופים, מיעט בשינה והיה מיצר ונוהג במנהגי אבלות על חורבן בית המקדש וגלות השכינה. הרבה בנתינת צדקה ללומדי תורה. לאחר שנפטרה אשתו לעת זקנותו, העביר את תפקיד ראש הישיבה לבנו ויורשו רבי שמואל סג"ל לנדא אך המשיך לכתוב את תשובותיו עד לזמן פטירתו. כשחלה בשנת תקמ"ח אמר שהוא מקבל עליו מיתתו והוא מוכן להיות כפרת כל עם ישראל. נפטר בי"ז באייר תקנ"ג, ומנוחתו כבוד בפראג.

כשהיה הרב יחזקאל לנדא, ה"נודע ביהודה", רבה של העיר יאמפאלי, ביקר אצלו הבעש"ט כמה פעמים. הרבנית של ה"נודע ביהודה" היתה שארת בשרו של הבעש"ט, והיתה לה אמונת צדיקים בו. פעם אחת אבד לרבנית תכשיט יקר, שהיה שווה סך גדול. כמה ימים לאחר שאבד התכשיט הגיע הבעש"ט ליאמפולי, והלכה הרבנית עם בנה יעקב'קע ובקשה את הבעש"ט שיאמר לה ברוח קדשו היכן נמצא התכשיט. אמר לה הבעש"ט שעל תקרת ביתם, בעליית הגג, יש סל עם מוכין, שיחפשו שם וימצאו. הלכו וחפשו ומצאו כדבר איש האלקים. 

הנער יעקב'קע הלך וסיפר לאביו שהבעש"ט הוא ממש נביא. ואמר לו אביו: הבעש"ט הוא חכם גדול, ומסתמא חקר מבני ביתי ומהנערים היכן התעסקו. אך יעקב'קע היה בהתפעלות גדולה, כיוון שראה בראיה חושית שהבעש"ט לא חקר שום אדם, וכאשר הרבנית שאלה תכף ומיד אמר לה. אמת היא, שגם הגאון ידע שדברי הבעש"ט הם מופת גלוי. אבל היות שלא היה מסכים על דרך הבעש"ט, על כן הקטין זאת בעיני משפחתו.

כשסיפר זאת רבי שלמה זלמן מקאפוסט, בעל ה"מגן אבות", הוסיף לבאר שבאמת זהו מופת נמוך ושפל להראות אות בתכשיטי אשה. אלא רק מפני שהמופת היה לפני המתנגדים על שיטתו, עשה זאת.

הבעש"ט התבטא על ה"נודע ביהודה": "שליש מהעולם עומד על הפסטרנאק [רזה, צנום] הזה"… ונהג לשאול: "מה קורה עם המתנגד שלי?". אף ה"נודע ביהודה" שהיה חולק על הבעש"ט, מכל מקום היה חולק לו כבוד. מסופר שכאשר הזדמן הבעש"ט לפראג, ביקש ה"נודע ביהודה" שיתאכסן אצלו והבעש"ט הסכים. ה"נודע ביהודה" שימש לפני הבעש"ט, אך הבעש"ט לא רצה להתעכב אצלו מפני שיש להנודע ביהודה ביטול תורה מכך. 

התנהגותם של הנודע ביהודה והבעל שם טוב זה עם זה, מהווה מזיגה מופלאה של 'חולק מחלוקת' עם 'חולק כבוד'. הנודע ביהודה התנגד בחריפות ל"לשם יחוד" שטבע הבעש"ט בפרט, ולכל דרכו בכלל מפני שנראתה לו כמעודדת ביטול תורה. אך עם זאת, אירח הנודע ביהודה את הבעל שם טוב מספר פעמים ואף שימשו, הבעל שם טוב מכנה אותו בחיבה "המתנגד שלי".

מן הכינוי הזה ניתן ללמוד, כי אפילו התנגדותו עצמה משמחת את הבעש"ט במובן מסוים ומסייעת לו בדרכו המיוחדת. כיצד אפשר להבין זאת? את היחס שבין החסידות למתנגדיה ניתן להמשיל ליחס של קליפה ופרי. אומנם כאשר רוצים להפיק תועלת מן הפרי, יש להסיר ממנו את קליפתו ולהשליכה. אך לפני כן, בתחילת גדילתו, מהווה הקליפה שומר נאמן מפני מזיקים ופגעים שונים ויש להכיר לה טובה על כך. הנודע ביהודה, שהיה מראשוני המתנגדים, אכן מילא את תפקידו בכך ושמר על תנועת החסידות. בהקשר לכך יש להוסיף את דברי רבי חיים מצאנז, כי לפני ירידת נשמת הבעל שם טוב לעולם התנגדו המלאכים לירידת הנשמה מחשש שתחזיר בתשובה את כל כלל ישראל. כבר מנוי וגמור היה שלא להוריד את נשמת הבעל שם טוב לעולם, עד שאמרה נשמת הנודע ביהודה שהיא תרד לעולם להתנגד לשיטתו. נמצא כי בזכות הנודע ביהודה זכינו להתגלות אורו של הבעל שם טוב! שימוש החכמים שנהג הנודע ביהודה בבעל שם טוב מבטא את שמירת הקליפה, ואילו עזיבת הבעש"ט את ביתו של הנודע ביהודה מסמלת את התגלות הפרי (אם כי מעניין לראות, כי את הליכתו מנמק הבעל שם טוב דווקא בטעמו של הנודע ביהודה – חשש מביטול תורה…)

מלבד מחלוקתם וחלוקת הכבוד שלהם, ניתן לומר כי הם חולקים ביניהם גם את העולם: הלא שליש מן העולם עומד על ה'נודע ביהודה', ועל מי יעמדו שני השלישים הנותרים?

בעוד ה'נודע ביהודה', שהיה פוסק חשוב ועסק בעיקר בהתנהלות היהודי בעולם המעשה, היה הבעל שם טוב דמות של 'עבודה', תפילה ודבקות. ניתן להסיק מכך אם כן, כי שליש העולם השייך ל'נודע ביהודה' הינו שליש המוטבע שבנפש – חלק הרגליים מהקומה השלמה – וחלקו של הבעל שם טוב הוא כנגד המורגש – הגוף והלב. שליש המושכל, הראש, הוא כנגד שורש אדמו"ר הזקן שבבעל שם טוב, שהתפתח שני דורות מאוחר יותר. על פי הקבלה זו, השליש העומד על הנודע ביהודה, הוא דווקא השליש התחתון – עליו עומדים שני השלישים החסידיים שמעליו.

מסופר ש"פעם אחת לקח אדמו"ר הזקן את הספר 'נודע ביהודה' והעמידו במדף התחתון של הספרים" [תשורה גלוכובסקי ה' כסלו ע"ב]. אכן, עם התייצבותה והתמסדותה של תנועת החסידות כבר אין צורך בממד ההתנגדות שהיה הקליפה השומרת לפרי בראשית דרכו ואדרבא, ממד זה מפריע כעת ויש לדחותו. משכך תופס הנודע ביהודה את מקומו בהעמדת העולם – בשליש התחתון, החלק הנגלה של התורה – עליו ניצבים שני השלישים העליונים שכנגד המורגש והמושכל.