סיפורי צדיקים

הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בט”ז אלול תרכ”ה, לאביו הרב שלמה זלמן קוק, בוגר ישיבת וולז’ין, ואמו פערל. התחנך אצל אביו שהיה ‘מתנגד’, אך התחבר גם לחסידי חב”ד דרך משפחת אמו. מגיל בר מצוה למד אצל רבני העיירות הסמוכות כלוצין, דווינסק וסמרגון, ובן פחות מעשרים הוסמך להוראה על ידי בעל “ערוך השולחן”. בשנת תרמ”ד השתדך עם אלטה בת-שבע, בתו של ‘האדר”ת’ – רבה של פוניבז’ באותה עת, ובהמשך רבה של ירושלים. אז למד כשנה וחצי בישיבת וולוז’ין, בראשות הנצי”ב, שבו ראה אחר כך את רבו המרכזי. לאחר נישואיו בניסן תרמ”ו, חזר הרב קוק ללמוד ולגור בפוניבז’ סמוך לחותנו האדר”ת, ושם נולדה בתו הבכורה פרידה חנה בי”ז בטבת תרמ”ח. בתרמ”ח התמנה לרבה של זיימל, שם למד קבלה עם בעל ה’לשם’ וגם חיבר את ספרו ‘חבש פאר’. לאחר פטירת אשתו נשא את בת דודתה הרבנית רייזה רבקה. בשנת  תרנ”ה נבחר כרבה של בויסק, ובתרס”ב הגשים את חלומו ועלה לארץ ישראל – לכהן כרבה של יפו. תקופת יפו הייתה הפורייה ביותר בכתיבתו, ובה נכתבו ספריו אורות, אורות הקודש, עולת ראי”ה ועוד. באב תרע”ד יצא לכנס העולמי של אגודת ישראל בשווייץ , ולאחר חודש נאלץ להישאר באירופה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר שלוש שנים חזר הרב קוק לארץ ישראל. מתקופה זו ועד למותו מיעט בכתיבת דברי מחשבה ועסק בכתיבת “הלכה ברורה” על הש”ס, ובפעילות בשדה הציבורי. אז פעל להקמת “דגל ירושלים”, תנועה השואפת לאחד את כל שומרי התורה המעוניינים ביישוב הארץ ובשלטון יהודי בה. באותה תקופה הקים גם את הרבנות הראשית לישראל ואת ישיבת מרכז הרב. בסוף ימיו חלה הרב קוק בסרטן הריאות, עצרות תפילה נערכו בקיץ תרצ”ה בירושלים והוכרז יום תפילה כלל-עולמי בכ”ד בתמוז. נפטר בגיל שבעים, ג’ באלול תרצ”ה, ונקבר בהר הזיתים בירושלים.

מספר תלמידו ברוך דובדבני: בשבועות האחרונים לחייו שכב הרב על ערש דווי, מתפתל במכאוביו הנוראים, המחלה האיומה כבר כירסמה את לשד חייו. והנה עולה אליו אשה ומספרת כי בתה השתגעה פתאום והרופאים אומרים כי אין כל אפשרות לרפאה כאן, וכי מוכרחים להובילה מייד לוינה. ברוב עמל עלה בידה להשיג פספורט, אך הקונסול האיטלקי מעכב את מתן הויזה, באשר הסידורים הפורמליים צריכים להארך ימים אחדים.

הרב הריץ מיד מכתב המלצה לקונסול – וללא הועיל. חרף הפצרת הרופאים וצעקות בני הבית, כשהוא חבוש בבטנו וסובל ממכאובים נוראים, סר הוא עצמו אל הקונסול האיטלקי. כשראהו הקונסול – נבהל, הן הרב חולה מסוכן ובעיתונים פורסמו ידיעות על מצבו הרפואי הקשה של הרב, והנה הרב עצמו ניצב בפניו! כמובן שהקונסול נענה מייד לבקשתו של הרב והויזה ניתנה בו במקום…

ומוסיף ברוך דובדבני לספר: לבו היה שופע אהבה בלי מיצרים לא רק לכלל ישראל, אלא לכל אחד ויחיד בישראל. פעם, הייתי בחבורה של עשרות תלמידים, שליוותה אותו שעה שחזר מטכס ברית מילה בעיר העתיקה. בדרכנו, התנפלו עליו קומץ של קנאים ערלי לב ומוח ושפכו עליו מי שופכין. הרב לוכלך כולו במים המטונפים. ההתרגשות היתה רבה והרוחות סערו.

בהגיעו לביתו, סרו לביתו אנשים חשובים כדי להביע בפניו את סלידתם ושאט נפשם מהמעשה הנורא והמביש. בין המבקרים היה גם היועץ המשפטי של ממשלת המנדט הבריטי בימים ההם, נורמן בנטויטש. הוא הציע לרב שיגיש תביעה משפטית כנגדם והוא ידאג כי יגורשו מגבולות הארץ. השיבו הרב: “אין לי עסק עם משפטים, וחרף המעשה שעשו עמדי, אני אוהבם, אף מוכן אני לנשקם מרוב אהבה. אני כולי בוער באהבת כל איש בישראל” וכל הדברים הללו נאמרו שעה קלה אחרי המעשה המכוער הזה…

יהודי ירושלמי שהיה תולה פשקוילים  כנגד הרב בחוצות העיר – סר לרב לבקש תרומה, כיון שנצרך היה. נענה לו הרב בנפש חפצה. הרב ד”ר משה חיגר שהיה נוכח בחדר אותה שעה, שאל את הרב: הכיצד? והרי יהודי זה יוצא חוצץ נגדך ומפרסם כרוזים בגנותך? השיבו הרב: בכל הנוגע לתרומה או בעשיית חסד עם הזולת – אין לנגד עיני אלא טובתו של אותו אדם.

מספר הרב אברהם ביק: ליל שבת אחד, כשבחוץ ירדו גשמים עזים. המתפללים, רובם תלמידי הישיבה, עזבו את ההיכל. אני, שדירתי היתה אז ב”נחלת אחים” הרחוקה, המתנתי להפסקת הגשם. הרב, שנהג לקדש בשעה שבע, הסתובב בבית הדין ועיין בספרים.

פתאום שמעתי פסיעות ורעש על המדרגות, פתחתי את הדלת וראיתי עשרות אברכים מ”מאה שערים” ו”בתי אונגרין” צובאים על הדלת, וצועקים: “ברחוב המלך ג’ורג’ בעל בית קפה מחלל את השבת! ילך הרב הראשי עמנו, לפחות למחות. עליו להפסיק חילול שבת בעיר הקודש”. “ילך!” זעקו כולם כאחד. “לא ילך! – הוא רבם של הציונים… לא ילך!” ענו כנגדם בקול קנטרני רם.

“מה אתם צועקים, יצאתם מדעתכם?” נזפתי בהם. הייתי נכון למריבה ואפילו לתיגרה. אבל כשסגרתי את הדלת, ראיתי את הרב עומד באולם הישיבה, ראשו מורכן. כנראה שמע את צעקת האברכים על המדרגות. אחרי שהות מה, עזב את האולם ונכנס לחדרו הקטן. לאחר חצי שעה שכך הגשם ורציתי ללכת, והנה שמעתי את קולו הצרוד במקצת של הרב, ששאל את הרבנית: “דומה שראיתי כאן תלמיד ישיבה? היכן הוא?” מיהרתי והתייצבתי לפני הרב: “רבנו שאל עלי!” “במטותא! תתלווה עמי למסעדה ברחוב ג’ורג’, לראות במה מדובר? ‘הכצעקתה’?”.

“מה זה?” – הרהרתי – קודם לא רצה ללכת ועכשיו נמלך בדעתו?” סייעתי לו בלבישת המעיל, וירדנו ברחוב הריק. כשהגענו אל המסעדה, מצאנוה סגורה על מסגר. בדרך חזרה, משהגענו לפרשת דרכים בקצה הרחוב, ראינו ממול איש רץ נגדנו. היה זה הרב אהרן טייטלבוים, מתומכי הישיבה, כשנילווה אליו הרב שלום נתן רענן. הלכנו, והרב טייטלבוים עדיין תוהה ומחכה לפשר הדבר. והנה עמד הרב ופנה אלי:

“מה מספר האנשים שהיו בחצר? דומני שהיו יותר ממניין?”

“וודאי יותר ממניין, הרי הם צבאו על כל המדרגות” – עניתי.

“ואיך זה עלה על דעתם שאתלווה אליהם למחות נגד חילול שבת”? אחז הרב בידו של ר’ אהרן טייטלבוים ואמר “אילו באתי והמסעדה עדיין פתוחה, הרי מחובתי היתה להתרות בבעל המסעדה, ואם לא היה שומע לי הרי הייתי גורם לחילול שבת בפרהסיה, כדין “בפני עשרה”, אבל הוא ואני הצביע עלי – היינו רק בבחינת עדים…”.

“אבל כעת הם ישובו ויפיצו שמועה שהרב סירב למחות על חילול שבת!”

“מילא, מילא!” הרים הרב את ידו “כבר התרגלנו לעשות דברים בצינעה…”.

[מלאכים כבני אדם]

מכל צדדיו המרובים של הרב קוק, ניכרת ביותר אהבת ישראל שניחן בה. כפי שניכר היטב בסיפורים ובחייו כולם, חתימתו “עבד לעם קדוש” לא היתה מליצה של סרק: כולו היה מסור לעם ישראל ואהבתו עיצבה את כל מעשיו ואת כל מחשבתו – ההגותית וההלכתית. אמנם, לטענת מתנגדיו, היה בכך הפרזה רבה – אך הרב, כיאה ל”כהן איש חסד”, אחז בדרכו של אהרן הכהן וקיווה לקרב לתורה את הבריות כולן (וידועים דברי האמרי-אמת מגור, שגם על המתנגדים לדעותיו של הרב קוק להכיר בכך שהכל נובע מאהבת ישראל טהורה). לא מפתיע, אם כן, לגלות שגם במספרים מופיעה התכונה הזו: הרב אברהם יצחק הכהן קוק עולה בגימטריא אהבת ישראל… (אהבה פעמים חכמה)