סיפורי צדיקים

כ”ק אדמו”ר רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, נולד לאביו רבי שלום דובער )כ”ק אדמו”ר הרש”ב) בי”ב בתמוז תר”מ. בגיל חמש עשרה מינהו אביו למזכירו בעסקנות ציבורית, ובגיל שבע עשרה נישא לרעייתו הרבנית נחמה דינה והתמנה למנהל ישיבת תומכי תמימים שיסד אז אביו. בתר”פ הסתלק הרבי הרש”ב, מעט לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית. הרבי הריי”צ מלא את מקומו, ופעל רבות למען היהדות ברוסיה. בעקבות כך נאסר הרבי בט”ו בסיוון תרפ”ז בידי הג.פ.או. ונידון למוות, אך בלחץ בינלאומי הומר העונש  לגלות בעיר קוסטרומה, ולבסוף לשחרור מלא. בב׳ טבת ת”ש חולץ מוורשה הכבושה לארה”ב, ולאחר תקופה קצרה רכש את בנין 770 – מרכז חב”ד העולמי. הסתלק בשבת פרשת בא י׳ בשבט תש”י, ואת מקומו ירש חתנו, כ”ק אדמו”ר רבי מנחם מענדל שניאורסון.

בשנת תרס”ה-תרס”ו, בעת המהפכה ברוסיא, מרדו במלך – הנקרא בלשון רוסיא ‘צאר’ – ועשו מעשי תעתועים. כל מי שלא הסכימה דעתו עמהם, דנו אותו למיתה ר”ל.

גם בליובאוויטש היתה חבורת בריונים, ובחצר כ”ק אדמו”ר סבלו מהם הרבה. הם ארבו לתלמידי הישיבה, ובכל מיני דרכים עשו מארב לסחוב אותם לדרכם ולהיות חברים בכנופיא הרעה הזאת. כל השתדלותם עלו כמעט בתהו, ורק בחור אחד, בערל טשערניגאווער, עלה בידם להמשיך אחריהם.

כ”ק אדמו”ר הריי”צ, להיותו מנהל ישיבת תומכי תמימים, קרא לתלמידי הישיבה שהיו בעלי כח בגשמיות ובעלי שכל, שיארבו לבחור בהלכו ברחוב ויביאו אותו אליו. וארבו לו במקום שהלך דרך שם בלי שומרים מהבריונים, ובכח הביאו אותו לכ”ק אדמו”ר הריי”צ, וסגרו אותו בהמשרד של הישיבה.

הכנופיא של הבריונים, בהיוודע להם שהדג שצדו נמלט מהפח, באו לכ”ק אדמו”ר הריי”צ בטענה, שהבחור הנ”ל שייך להם, ואיך מלאו לבו לקחתו מחברתם בכח? והראו לכ”ק שיש בידם כלי זין.

ויאמר להם כ”ק: אודות כלי זין – אין אני ירא מכם. ועל טענתכם שהוא שייך לחברתכם – הנה אני לקחתי אותו מהוריו על אחריות שלי, והנני מחויב להביאו אל אביו, ואחראי הן לשלומו הגשמי והן לשלומו הרוחני, ולהביאו אל הוריו. וילכו העריצים בפנים זעופות וריקים, ובעוד ימים בא אביו ולקח אותו הביתה.

אז באו עוד הפעם באקדחים, ומלאו השרצים את החצר, לערך מאתיים עריצים, וכ”ק אדמו”ר הרש”ב ובנו הריי”צ סגרו הדלתות והחלונות, והם ירו באקדחים, וב”ה לא ניזק איש, כי אם חץ [קליע] אחד או יותר נעצר בכותל.

בחורי הישיבה לקחו חתיכות ברזל הסומכות את המיטות שלהם, ויצאו לקראת הבריונים, ופחד נפל על הבריונים, ונסו לנפשם איש איש אל ביתו.

בספר הזכרונות שלהם כתבו ונדפס, שדנו את כ”ק אדמו”ר הריי”צ ואת התלמיד שמואל כצמן, שלמד אז בליובאוויטש, למיתה ר”ל (ששמואל כצמן הי’ מאלו בעלי הכח שתפסו את בערל וגם מאלו שהבריחו אותם מהחצר).

***

החסיד ר’ מנחם מענדל אקסלראד הי”ד הי’ בנו של החסיד ר’ נפתלי הרץ אקסלראד מאפצוהע, ונשתדך עם בת החסיד ר’ יצחק רובינשטיין אשר מקום מגוריו היה בעיר מוסקבה. ה”תנאים” נתקיימו בעיר מוסקבה לערך בתרס”ב, ובזמן ה’תנאים’ אירע שגם כ”ק הריי”צ היה במוסקבה, והי’ נוכח בעת ה’תנאים’ של מ”מ אקסלראד.

למחרת ה’תנאים’ אמר לו כ”ק: “מענדל, הלא אתה בפעם הראשון במוסקבה, בוא ואראך את העיר”. והלכו יחדיו. כשעברו דרך החנות הגדולה אז במוסקבה, הנקראת  “מורי עט מורילוס”, אמר לו כ”ק: כאן יש להשיג כל דבר שבעולם, נבוא ונראה. ובאו למקום שמוכרים סכיני כיס, והראה להמוכר שיש לו סכין כיס וחפצו לקנות עוד סכין כזה. והראו לו כמה סכיני כיס, אבל לא היה בדומה ממש לסכין כ”ק.
[רשימות דברים – הרב יהודה חיטריק]

מדוע חיברנו כאן סיפור פשוט ויומיומי של מסע קניות, עם סיפור הגבורה מול הבריונים?

התשובה תתברר, עם נתבונן מעט בסיפור הזה: הרבי הריי”צ מוצא עניין מיוחד, בלהראות לחתן הצעיר כי אפילו בחנות הגדולה אין סכין כשלו. ההתפארות, הרגשת המעלה שבדבר מסוים, הם סימן לחוש נפשי הקיים באדם לאותו דבר – וכאן מדובר בחוש לסכינים, בכיס וגם מחוצה לו…

עולם כלי הנשק לא היה זר לרבי הריי”צ. הוא לא חשש מאקדחיהם של הפורעים (או, לאחר מכן, מאלה של חוקרי המשטרה החשאית), ואף נהג לעיתים לשאת אקדח בעצמו. אולם הסיפור הזה מראה כי היה בכך גם משהו שמעבר להתמודדות או שימוש בדבר מה.

מעניין לראות, כי גם בתורה ישנה התייחסות לחוש כזה: כאשר דנים בחפצים האסורים בטלטול בשבת, רבי אליעזר מתיר נשיאת כלי נשק משום ש”תכישטין הן” ולא משא. חכמים אמנם דוחים את שיטתו, משום שבימות המשיח יתקיים “וכתתו חרבותם לאיתים” – ואם כך גם כעת החרב היא הכרח שאין לשבחו. אך רבי אליעזר טוען, כי הצורך שיש בחרב בימינו מספיק כדי להחשיבה כדבר שניתן להתנאות בו. מה ניתן ללמוד מכך?

נתחיל מההופעה היחידה של המילה ‘סכין’ בתנ”ך: “ושמת שַֹכין בלֹעך אם בעל נפש אתה”. על פי חלק מן המפרשים, מדובר שם על כך שיש לרסן את תאוות האכילה – לחתוך את תאוותו של הלוע לעוד ועוד מזון. “בעל נפש” מתפרש כאן כ”בעל תאווה” (כמו בפסוק “אם יש את נפשכם”, כלומר רצונכם) או “בעל נפש משכלת”. כך או כך, זהו פסוק חב”די למהדרין: דווקא במה שאתה מתאווה לו, יש צורך להשליט את השכל על התאוות. מהי אם כן פנימיות הוויכוח על היפי שיש בסכין?

גם עבודת ה’ מתחלקת לשני עולמות: עבודת מלחמה ועבודת שלום, “אתכפיא סטרא אחרא” ו”אתהפכא חשוכא לנהורא”. חכמים, שנושאים את עיניהם לתכלית המקווה, מרגישים את מעלת המהפכה המוחלטת מרע לטוב. רבי אליעזר, וכמוהו הרבי הריי”צ, יודעים את היפי והמעלה שבהתמודדות נחושה עם הרע הקיים, בפנים או בחוץ: דווקא מתוך מאבק, מלחמה וניצחון הקדושה, מתעלה כבוד ה’ יותר מכל.