סיפורי צדיקים

רבי שלום רוקח מבעלז נולד בשנת ה’תקמ”א לאביו רבי אלעזר רוקח, מחכמי ה’קלויז’ בברודי. בגיל צעיר התייתם רבי שלום מאביו, ונשלח על ידי אמו לעיר סקוהל ללמוד אצל אחיה רבי יששכר דב, אב”ד העיר (מאוחר יותר בחר בו דודו רבי יששכר כחתן לבתו מלכה). בהיותו כבן שש ביקש לנסוע לרבי אלימלך מליז’נסק. אמו עזרה לו לחסוך כסף עבור הנסיעה שתוכננה לחג השבועות, אלא שבאותה שנה, בכ”א באדר, נפטר רבי אלימלך. מסופר כי לאחר נישואיו, כאשר הלך ללמוד חסידות אצל רבו הראשון בתורת החסידות, רבי שלמה המגיד מלוצק, השתלשל בחבל באישון ליל מחלון חדר השינה שלו בבית חמיו, מחשש להתנגדותו. לפנות בוקר, כאשר חזר רבי שלום, אשתו הייתה ממתינה ליד החלון עם החבל וכך היה מטפס ועולה בחזרה. מאוחר יותר נסע רבי שלום אל ה’חוזה מלובלין’ והיה לאחד מגדולי תלמידיו. בעצת רבו ה’חוזה’ קיבל עליו את רבנות העיירה בעלז, שם כיהן עד לפטירתו בכ”ז באלול ה’תרט”ו. כחצי שעה לפני פטירתו סיפר, כי לפני שנולד סירבה נשמתו לרדת לעולם למרות שהראו לה מתן שכרן של מצוות ומעשים טובים ולמרות אלפי נשמות הממתינות לה כאן שתדריך אותן. לבסוף הקדוש ברוך הוא בעצמו ערב לה שלא תחטא ותחזור לעולם העליון צחה ונקייה כבלכתה, ופירש בכך רבי שלום את הפסוק “ה’ עשקה לי ערבני”. ה’, עשקה – עבור הנשמות העשוקות, שמצפות לתיקונן, לי ערבני – היית לי ערב, שאצא בשלום ואבוא בשלום, על כן מבקש אנוכי שתקיים את הערבות שלך.

הרבי מהר”ש מליובאוויטש, לפני שנעשה רבי, התארח בעילום שם אצל השר-שלום מבעלז, שהיה סגי נהור. כשנכנס הרבי מבעלז בליווי משמשו אל אולם בית המדרש, בו שהו אלפי אנשים, עצר לפתע באמרו שמריח ריח טוב. סבב הצדיק בקהל עד שאיתר את הרבי מהר”ש, ואז סיפר המהר”ש כי הוא בנו של אדמו”ר הצמח צדק מליובאוויטש, והשר שלום הוליכו אל השולחן. כמנהג אדמו”רי פולין, אכל השר שלום קמעא וחילק את שאר האוכל כ’שיריים’. כיבד השר שלום את הרבי מהר”ש שיאכל ויחלק בין החסידים, אך הוא סרב באמרו כי לא ראה אצל אביו שינהגו כן. אז לחש השר-שלום באוזנו את סוד השיריים, הכוונה הפנימית בחלוקת שיירי הצדיק, ואף על פי כן סרב המהר”ש.

אמנם בחסידות חב”ד לא נהגו לחלק שיריים, אך בכדי לנסות ולעמוד על סודם נפתח דווקא בדברי אדמו”ר הזקן מחב”ד, באחד ממכתביו הידועים: “ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ”ש על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה’ לעשות עמנו [אחרי השחרור מפטרבורג בנסים גדולים ברחמי שמים], לאחוז במידותיו של יעקב שאר עמו ושארית ישראל שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש שאין בו שום צורך…” [כלומר, בהימנעות מלהתגרות במתנגדים שגרמו למאסרו].

השיירים, מסתבר, מזוהים עם יעקב אבינו, ולא בכדי ביטויי הענווה והקטנות “שאר עמו” ו”שארית ישראל” נקשרו בו. יעקב היה אחרון דור האבות, ואדם האוחז במידתו של יעקב חש כמוהו – אחרון ברשימה, תוספת הבאה לאחר שהעיקר כבר נעשה. דווקא מתוך קטנות זו מחלק הצדיק משיירי מאכלו ופועל ישועות לתלמידיו.

מידה נוספת המזוהה בקבלה עם יעקב אבינו היא הרחמים, היכולת להשאיר בצד את עצמך ולחוש את מצוקת הזולת. גם בכך הצטיין הרבי מבעלז, שראה במידה זו את דרכו לפעול ישועה למבקשי ברכתו:  

השר שלום היה ידוע כצדיק פועל ישועות בקרב הארץ, ויהודים היו באים אליו מכל קצוי תבל בכדי שיברכם. פעם אחת שאלו אותו: מה סודו של הרבי? כיצד עושה הוא נפלאות שכאלה? השיב הצדיק: פשוט מאד, בא אלי יהודי ופורס לפני את מצוקתו, ואני מקשיב ומתחיל לרחם עליו מעומק הלב. אני מרחם עליו עד כדי כך שבשמים אומרים: אם בשר ודם, ילוד אשה, כל כך מרחם על היהודי, לא קל וחומר שאנחנו בשמים נרחם עליו?!

על פי דברי השר שלום, פרשו צדיקים את מאמר חז”ל המובא גם בשו”ע: “כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים”. הפירוש הפשוט הוא על דרך “המתפלל על חברו נענה תחילה”, כלומר שהרחמים מועילים למרחם עצמו. אולם לאור דברי השר שלום ניתן לומר זאת כך: המרחם על הבריות, מרחמים עליו – על המרוחם – מן השמים. דבר זה שייך לכל אדם, לכל המרחם על הבריות. אדם הנתקל בחוסר גשמי או רוחני אצל חברו שאין בידו למלא, צריך לדעת שעצם הרחמים פועלים בשמים את פעולתם בקל וחומר אלוקי, המקל את חומרת הדין.

סיפר אחד לרבי ישראל מרוז’ין, שראה איך שהצדיק השר-שלום מבעלז שם את ידו הקדושה על בטנו של חולה אנוש, ומיד נתרפא. אמר הרוז’ינער: “את הכח בידו לקח מפסוק בתהלים: “ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם”. ‘ישלח דברו וירפאם’ ראשי תבות ידו, ומאותו פסוק קבל את כח היד. אך אני לוקח את כחי מסופי התיבות: ‘ישלח דברו וירפאם’ סופי תבות מוח”.

רפואת המוח, כוחו של הצדיק מרוז’ין, היא במחשבתו הטובה על כל יהודי הבא לבקש את עזרתו. בכך הוא מקיים את הפתגם החסידי “חשוב טוב, יהיה טוב!”. במחשבתו (מחשבה אותיות בשמחה), היהודי העומד מולו הוא בריא וחזק, ויש צורך רק לחשוף זאת. לעומתה רפואת היד, כוחו של הצדיק מבעלז, נובעת מרחמיו על היהודי הסובל. היד המושטת מבטאת את הלב היוצא אל החולה ומבקש להוציא אותו ממצוקתו. גם במערכת הספירות, התפארת שעניינה רחמים מסמלת את הגוף, ממנו נשלחות הידיים.

צורות הריפוי אינן נפרדות זו מזו, וניתן אף לומר כי רפואת המוח היא המקור לרפואת היד. על הפסוק “כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה”, אומר הבעל שם טוב: “בכחך” הינו בכח-מה שלך, אותיות חכמה. היד מוצאת את כוחה בכח החכמה שבמח.

שני הצדיקים מאמינים בכל ליבם ברחמי ה’ על החולה, וביכולתו להבריא. אך בעוד הרוז’ינער ממשיך את הרפואה במחשבתו זו, ופוטנציאל הבריאות הוא עובדה קיימת בעיניו, השר שלום מוציא אותה אל הפועל בהושטת היד אל החולה באשר הוא שם.