סיפורי צדיקים

רבי שלום רוקח מבעלז נולד בשנת תקמ”א לאביו רבי אלעזר רוקח, מחכמי ה׳קלויז׳ בברודי. בגיל צעיר התייתם רבי שלום מאביו, ונשלח על ידי אמו לעיר סקוהל ללמוד אצל אחיה רבי יששכר דוב, אב”ד העיר (שמאוחר יותר הפך לחותנו). בהיותו כבן שש ביקש לנסוע לרבי אלימלך מליז׳נסק. אמו עזרה לו לחסוך כסף עבור הנסיעה שתוכננה לחג השבועות, אלא שבאותה שנה, בכ”א באדר, נפטר רבי אלימלך. מסופר כי לאחר נישואיו, כאשר הלך ללמוד חסידות אצל רבו הראשון בתורת החסידות, רבי שלמה המגיד מלוצק, היה משתלשל בחבל באישון ליל מחלון חדר השינה שלו בבית חמיו, מחשש להתנגדותו. לפנות בוקר, כאשר היה רבי שלום חוזר, אשתו הייתה ממתינה ליד החלון עם החבל וכך היה מטפס ועולה בחזרה. מאוחר יותר נסע רבי שלום אל ׳החוזה מלובלין׳ והיה לאחד מגדולי תלמידיו. בעצת רבו ׳החוזה׳ קיבל עליו את רבנות העיירה בעלז, שם כיהן עד הסתלקותו בכ”ז באלול תרט”ו.

סיפר הרה"ק הדברי יחזקאל" משינאווא זצ"ל: מעשה ביהודי שהתפתחה מורסה בחלל חוטמו. תפחה ותפחה, והרופא שבעירו פחד: סמוכה היא למוחו, ואם יפתחנה עלולים נתזי מוגלה להסתנן למוח ולהרעילו.

שלחו הרופא לפרופסור גדול ממנו בוינה. הפרופסור בוינה שלחו לברלין, שם היה מומחה גדול ממנו, ואף הפרופסור בברלין סרב ליטול אחריות. בשטוקהולם יושב המומחה העולמי, אמר, ורק הוא יוכל לקחת את הסיכון. המומחה משטוקהולם בדק את היהודי והודיע נחרצות: יש שם כמות אדירה של מוגלה, וחלקה ודאי יגיע למוח וימיט עליו את סופו. לפיכך, לא כדאי לקרב את הקץ ויש לחכות שהמכה תיפתח מעצמה, ויקרה זה במוקדם או במאוחר. עצתו היתה, שיסע החולה לביתו ויכתוב צוואה, יסדיר את ענייניו, יפרד ממשפחתו, וימתין לסוף…

מיואש ומדכדך פנה האיש לשוב לעירו. ברכבת, פגש ביהודי אחר שהתעניין בעצבונו, מדוע כה רעות פניו, והלה ענהו ושח את כל קורותיו. "ובבעלז, היית?" שאל היהודי מהרכבת. "בעלז?!", תמה מיודענו החולה, "היש שם רופא?".
"כלום לא שמעת?! יש שם רבי, פועל ישועות. המוני חולים נוהרים, ויוצאים בריאים. במגע יד, ובברכה!". היהודי לא שמע, אך החליט כי יסע לבעלז, וכי מה יש לו להפסיד, אולי יתחולל הנס ויבריא.

עמד היהודי בתור, נצב לפני הרבי וסיפר את קורותיו, ונצטווה קצרות: "סע ללעמברג, אל דוקטור רפפורט". עודו תוהה, פנה הרבי לבא אחריו, והוא נפלט מהתור…

עמד היהודי נבוך, והתמרמר באזני החסידים, כנעמן בשעתו: "כסבור הייתי שיניף ידו וירפאני, אבל לנסוע לרופא מקומי בלעמברג, אחר כשכבר הייתי בוינה ובברלין, ועד לשטוקהולם הגעתי?!".

השיבוהו החסידים: "דבר הרבי חוק הוא, וטעמו נעלם מאתנו ונסתר מבינתנו. סע, וכי מה יש לך להפסיד?".

נסע, חקר, והגיע אל דוקטור רפפורט, יהודי מתבולל, רופא אף אוזן וגרון. בקול משתנק סיפר על המורסה. "שב", הורהו הרופא ביבושת. "הרם ראשך!", נטל הרופא מצבטיים להרים את הנחיריים, וגחן להציץ פנימה, לראות את המורסה. ולפתע ארע דבר, שלא ארע עד כה בכל הבדיקות שעבר: המצבטיים גרו את האף והיהודי התעטש התעטשות כבירה… המורסה נפתחה מחמתה והתיזה קילוח אדיר של מוגלה ודם על הרופא ועל מלבושיו. כעת, לא היתה עוד סכנה כי נתזים יחדרו למוח, הכל יצא בנתז עז החוצה.

הרופא ההמום ניתר אחורנית, זב מוגלה ממצחו ולחייו, וחלוקו מוכתם. "אמור את האמת", נהם, "הרבי מבעלז שלח אותך?!". "אמת", אמר החולה הנדהם, "מנין לך?".

"תמיד הוא מעולל לי כך!" קרא הרופא בזעם…

הנה כי כן, היה יהודי מתבולל בלעמברג שהרבי מבעלז שם עליו עינו לטובה, בקש להוכיח לו פעם אחר פעם שיש אלקים בישראל והרפואה בידיו, ובמקום שיודה וישוב, כעס ורגז…
הגדה של פסח "באהלי צדיקים"

בסיפור המתוק-חריף הזה ישנם כמה לקחים משמעותיים עבורנו: אהבת ישראל של ה'שר שלום', שהקדיש מאמצים כה רבים לקירובו של יהודי אחד; ענוותו שהביאה אותו להלביש את הרפואה בדרך הטבע; וכמובן יכולת הצדיק למוסס ללא קושי מצבים מורכבים שתפחו לאורך זמן.

כדרכנו, נתמקד בביאור הזה בפרט אחד – המופיע דווקא בדברי הסיום של הרבי משינאווא: מה גרם לו לד"ר רפפורט, שלא ישוב בתשובה למרות כל מופתיו של הרבי מבעלז?

כדי לענות על כך נתבונן בשורש שוב, שורש המילה תשובה, ונזהה בו כמה משמעויות הקשורות זו בזו: השבת דבר למקומו, חזרת דבר שוב ושוב (כמו המופתים השבים וחוזרים של הצדיק מבעלז…), וגם חזרה בתשובה.

והנה, ישנו בשורש זה עניין נוסף, ולכאורה מנוגד: שובבות – "שובו בנים שובבים". המילה "שובב", על פי המפרשים, משמעותה "לשון מרד וגאווה, כמו 'וילך שובב בדרך לבו'". איך ניתן להסביר, על פי פנימיות, את הקרבה הלשונית בין שובבות לשִיבה?

בקבלה, משויכת התשובה לספירת הבינה (על פי הפסוק "ולבבו יבין, ושב ורפא לו"). אך ספירת הבינה היא כפולת פנים: מחיצוניותה נמשכים דינים, ובפנימיותה תשובה, רוגע ושמחה. שיוך ה'דינים' והמרד לספירת הבינה, מלמד כי ישנו עומק מאחורי התנהגות הילד השובב.

ילד (או מבוגר) המורד במוסכמות הבית והיהדות, לא מתמרד 'לשמה' ומתוך חוסר אכפתיות. הוא הרי נבון מכדי לבעוט סתם כך… אך דווקא ההבנה הזו גורמת לו לזהות "מה באמת קורה בבית הזה", ולהתמרד נגד עיוותים בדרך החיים המוכרת לו.

נכון, זו עדיין "חיצוניות בינה". הבנה המביאה לכעס ודין לעולם איננה הבנה מוחלטת, כפי שמשתקף גם בסיפורנו, בו הד"ר רפפורט חווה את מופתיו של הרבי כהטרדה – וכך נמנע מלראות את היד המושטת שמאחוריהם. אך מה היא הדרך לחדור את פנימיות הבינה?

לשם כך נדרשת משמעות נוספת של השורש שוב, "שובה ונחת". בהקדמת ספר התניא, שכולו ספר של תשובה ועצות לתחלואי הנפש, נכתב "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו". אף שהחזרה בתשובה היא מאורע מרגש מאוד, לא ניתן להתחיל בו ללא שובה ונחת – נחת שהיא מסימני הגאולה העתידה.

ניתן אף לומר, כי תשובה תתאה יכולה להיות מלווה בלחץ ובהתרגשות, אך תשובה עילאה היא נינוחה לגמרי, ודווקא כך היא מתקנת פגמים שתשובה רגילה לא מגיעה אליהם. אכן, לא לשווא נולד הבעל שם טוב בח"י באלול שנת נח"ת – עבודתו הייתה להשיב את החיות לאלול, ולתקן את כל הפגמים בשובה ונחת.

(על פי שיעור ח"י אדר ע"ב)